רשות היחיד

בגמרא ובהלכה, רשות היחיד היא שטח סגור המוקף במחיצות. "רשות היחיד" פירושו שטח פרטי סגור. אסור בשבת להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. "רשות הרבים" היא שטח ציבורי שבו טלטול אסור מהתורה. כדי לאפשר טלטול במקום, נהוג לקבע עירוב, איחוד סימבולי של שטחים שהופך אותם לרשות יחיד אחת.

שטח נחשב לרשות היחיד אם יש לו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (כ‑1024 סמ"ר) והוא מוקף בכל צדדיו במחיצה בגובה עשרה טפחים (כ‑80 ס"מ). אפשר גם שהשטח יהיה מוגבה או עמוק ביחס לסביבתו בלפחות עשרה טפחים, בתנאי שהשיפוע מתאים. שטח המחיצות עצמם לא נספר בתוך ה‑4×4. דוגמאות: אוהל, מערה, בית, תעלה עמוקה וספינה.

מהתורה די במחיצות מינימליות בזוויות הפינות כדי לראות את השטח כמוקף. אולם מדרבנן דרשו יותר קפדנות: אסור שיהיה פתח רחב מדי בין המחיצות (יותר מי' אמות). בנוסף, בספירה הכוללת של ההיקף המחיצות חייבות להיות משמעותיות יחסית לפתח.

רשות היחיד יכולה להיות משותפת לבעלים רבים, כמו חצר או רחוב. עיר שלמה שסגורה בחומה ושעריה ננעלים יכולה להיחשב רשות יחיד. כדי לאפשר טלטול בין חלקים שבבעלות שונה צריך לתקן עירוב חצרות או שיתופי מבואות.

גם כלי נייד יכול להיחשב רשות היחיד אם המרחב הכלול בו שווה ל‑4×4 טפחים וגובהו 10 טפחים. דוגמאות: מקרר או מכונית. שולחן אינו נחשב כי אין לו מחיצות.

מהתורה מותר לטלטל בתוך רשות היחיד, ואסור להוציא לרשות הרבים. אם רשות היחיד מוקפת רק משלוש רוחותיה, מבחינת התורה היא מספיקה לאיסור הוצאה לרבים, אך מדרבנן כדי להקל בטלטול בתוך המקום דרשו הקפה מארבע רוחות. יש איסור מדרבנן על טלטול בין רשויות יחיד בבעלות שונה, כדי למנוע בלבול בין הוצאה לרשות הרבים לאיסור מהתורה. לכן אסרו חכמים להוציא חפצים ששהו בתוך הבית בשעת כניסת שבת אם אין עירוב.

מהתורה די בשלוש מחיצות כדי שתחשב רשות היחיד. מדרבנן דרשו הקפה מכל ארבע רוחות כדי שיהיה מותר לטלטל בחופשיות. לתקן מצב כזה משתמשים בפסי חצר, לחי וקורה במבואות; תיקון זה נקרא תיקון חצרות ומבואות.

מהתורה מותר להעביר חפצים בין רשויות יחיד שונות. חכמים מנעו זאת מדרבנן כשיש בעלויות שונות. המטרה היתה למנוע מצב שבו יטלטלו בטעות מרשות פרטית לרשות הרבים. פתרון מעשי הוא הקמת עירוב חצרות או שיתוף מבואות, שמאחדים את המקומות.

ברשות היחיד המשמשת למגורים מותר לטלטל בכל גודל. אך ברשות שאינה למגורים וששטחה גדול מאוד, למשל מעל שטח "בית סאתיים", חלו הגבלות מדרבנן והשטח נחשב ככרמלית (שטח ביניים שבו הטלטול אסור מדרבנן). "בית סאתיים" הוגדר כחמישה אלף אמות מרובעות (100×50 אמה). אם שטח הוא ארוך מדי ביחס לרוחבו, אסור לטלטל עד שיכלל אותו כ'דירה' על ידי בנייה והקפה.

חכמים התירו שאיבת מים מכרמלית לרשות היחיד בעזרת "מחיצה תלויה", מחיצה לא מלאה שמאפשרת את הצורך בשבת. גם בספינה מותר שימוש דומה למשיכת מים. נוסח מיוחד הוא פסי ביראות: הקפת באר במחיצות מינימליות כדי להשקות בהמות עולי רגל בשבת.

יש דינים משתנים על פי שימוש המקום, בעלות וגודל. לעיתים יש פסקי הלכה שמבהירים מתי מותר ומתי אסור לטלטל או להוציא חפצים.

רשות היחיד היא מקום פרטי וסגור. "רשות היחיד" אומר מקום פרטי. "רשות הרבים" הוא הרחוב או מקום ציבורי. בשבת אסור לקחת דברים מרשות היחיד אל הרשות הרבים.

כדי שיהיה מקום רשות יחיד צריך שטח קטן (4 על 4 טפחים). "טפח" יחידת מדידה קטנה (כ‑1024 סמ"ר לשטח). צריך גם קיר או גדר בגובה 10 טפחים (כ‑80 ס"מ). אפשר גם להיות מוגבהים או במדרגה עמוקה.

לפעמים מספיק קירות בפינות כדי להחשיב את המקום סגור. חכמים דרשו שלא יהיו פתחים רחבים מדי בין הקירות.

חצר או רחוב יכולים להיות רשות יחיד משותפת. עושים עירוב כדי לאחד בתים ולאפשר לקחת חפצים בשבת.

כלי כמו מכונית או מקרר יכול להיחשב רשות יחיד אם הוא גבוה וגדול. שולחן לא נחשב.

אסור להוציא חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת. חכמים אסרו גם להוציא בין בתים של אנשים שונים בלי עירוב. אם חפץ היה כבר מחוץ לבית כשהשבת נכנסה, מותר להזיזו.

במקומות שבהם גרים אנשים, מותר לקחת דברים בכל מקום. שדה גדול שאינו למגורים עלול להיחשב "כרמלית" (שטח ביניים), ושם יש הגבלות.

אפשר לשאוב מים בעזרת מחיצה תלויה. גם בחבורה של נוסעים אפשר להקיף באר במחיצות קטנות כדי להשקות בהמות בשבת.

יש כללים נוספים לפי גודל, בעלות ושימוש במקום.