שיטה מלבינה

שיטה מלבינה (Faidherbia albida, לעיתים Acacia albida; באנגלית Ana tree, בערבית הראז) היא עץ נשיר
(נשיר = עונה שמורידה את עליה בחורף) מתת‑משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות.
לשיטה נוף רחב ועלים מנוצים. הפרחים צומחים בשיבולים וצבעם חולי‑צהבהב. הפרי הוא תרמיל מפותל (תרמיל = פוד שמכיל את הזרעים).
העלים באורך כ‑6 סנטימטר ויש להם 7, 20 עלעלים. בבסיס העלה יש זוג קוצים ישרים באורך כ‑2 סנטימטר.
על ציר העלה יש בלוטות שמפרישות צוף. התפרחת דמוית שיבולת בצבע צהוב בהיר, עלי כותרת לבנים ואבקנים צהובים.
השם המדעי נובע מהגוון הלבן של הגזע.
בישראל העץ מאבד עלים בגלל קור החורף. הוא מלבלב שוב באביב ופורח בסוף הקיץ ובסתיו, בחודשים אוגוסט, נובמבר.
ברבייה בישראל העץ מתחדש בעיקר וגטטיבית, כלומר מצמיח שלוחות ושורשים שמייצרים עצים חדשים, ולא מזרעים.
העץ עמיד לקיצוצים, לשרפה ולעיבוד חקלאי ויכול להתחדש מהיחורים לאחר פגיעה.
בישראל כל קבוצת עצים מקורמת למעשה מזרע בודד, ולכן הקבוצות הן שלוחות של אותו עץ.

מקום הגידול העיקרי של השיטה הוא בסוואנות מזרח אפריקה ועד למזרח התיכון ולהודו. העץ זקוק למים רבים.
הוא גדל באזורים בהם יורדים כ‑600, 900 מ"מ גשמי קיץ, במקום עם מי תהום גבוהים, לאורך גדות נחלים ובשטחי הצפה של נהרות.

ישראל היא גבול התפוצה הצפוני של השיטה המלבינה. עצים אלה מרוכזים בשבעה מקומות מבודדים בהם יש מים זמינים מעבר לגשם.
החורשה הצפונית ביותר בעולם נמצאת בשמורת טבע תל שימרון, למרגלות היישוב תמרת.
ריכוזים נוספים נמצאים בנחל תבור, בשמורת שיטה מלבינה בעמק האלה, ליד ישרש,
בשטחים בין מושב דור למושב עין איילה ובשמורת מבוא אשדוד, שכוללת את המקבץ הגדול ביותר.
הסיבה להימצאותם בצפון שנויה במחלוקת: חלק החוקרים רואים בהם שריד מתקופת המיוקן,
אחרים משערים שהם נפוצו צפונה לפני כ‑6,000 שנה דרך עמק הנילוס וצפון סיני.
בנוסף ניטעו עצים בכמה מוקדים בישראל, ויש עץ בודד במרכז סוזן דלל בתל אביב.

השיטה המלבינה מוגדרת כאחד הצמחים המוגנים בישראל. כבר בתחילת שנות ה‑60 הוכרזו כמה ריכוזים כשמורות טבע,
בכלל זה תל שימרון, נחל תבור ועמק האלה.

יש המזהים את השיטה עם עצי השיטים שהוזכרו כמקור חומר לבניית המשכן. העץ נחשב חזק וגזעו גבוה ועבה,
תכונה שהתאימה לקרשי המשכן הגבוהים.

שיטה מלבינה (Faidherbia albida) היא עץ גדול. נשיר זה אומר שהוא משיל את העלים בחורף.
העלים מפורקים ויש להם עלעלים קטנים. הפרחים הם שיבולים צהבהבות. הפרי הוא תרמיל, פוד עם זרעים.
הגזע קצת לבן, ולכן השם "מלבינה".
העץ מאבד עלים בקור, ומחדש עלים באביב. הוא פורח מאוגוסט עד נובמבר.
בישראל העץ גדל בעיקר משורשיו ושלוחותיו ולא מזרעים.

העץ גדל בסוואנות מזרח אפריקה ומגיע עד המזרח התיכון והודו.
הוא צריך הרבה מים. הוא צומח ליד נחלים ובמקומות עם מי תהום גבוהים.

ישראל היא הקצה הצפוני של תפוצת העץ. יש שבעה מקומות מבודדים שבהם הוא גדל.
החורשה הצפונית ביותר נמצאת בתל שימרון. יש גם מקבצים בנחל תבור ובשמורת מבוא אשדוד.
חוקרים שונים מתווכחים אם העצים שם מאז תקופות קדומות או שהגיעו לפני אלפי שנים.

השיטה המלבינה מוגנת בישראל. בשנות ה‑60 הכריזו על כמה מקומות כשמורות טבע.

יש שמזהים את העץ עם עצי השיטים שהשתמשו בהם לבניית המשכן. העץ היה חזק והגזע גדול.