שכחה

שכחה היא אובדן מידע שהיווה חלק מהזיכרון לטווח הארוך. זהו תהליך הדרגתי או ספונטני שמקשה על אחזור זיכרונות מסוימים.

יש להבחין בין 'דעיכה', כאשר זיכרון מתעמעם עם הזמן עקב חוסר שימוש בו, לבין 'הדחקה', על פי הפסיכואנליזה זוהי שכחה שמופעלת על ידי מנגנון הגנה תת-מודע, שמסתיר מידע שמאיים על שלוות הנפש.

הרמן אבינגהאוס היה מהראשונים לחקור שכחה. הוא ערך ניסויים על עצמו עם הברות חסרות משמעות כדי לבטל השפעות של משמעות על הזכירה. הוא מצא ששכחה תלויה בזמן: יש ירידה חדה בזכירה זמן קצר אחרי הלמידה, ואז קצב השכחה קטן ונשארת רמת זכירה בסיסית שקשה להחזיר ממנה.

תאודול ריבו פרסם ב-1881 מונוגרפיה חשובה בשם "مחלות הזיכרון" (Les Maladies de la mémoire). ריבו טען שהשכחה היא תופעה נורמלית ואף הכרחית. האנתרופולוג מארק אוז'ה ראה אף הוא את השכחה כחלק בלתי נפרד מהזיכרון וציין זאת בספרו "Oblivion".

שכחה היא אובדן של מידע שהיה במוח. זיכרון לטווח ארוך: המקום שמאחסן דברים לזמן רב.

דעיכה: הזיכרון נחלש כי לא משתמשים בו. הדחקה: המוח מסתיר זיכרונות שמפריעים, בלי שהאדם מודע לכך.

הרמן אבינגהאוס חקר שכחה על עצמו. הוא למד הברות חסרות משמעות. הוא גילה ששוכחים הרבה מיד אחרי הלמידה, ואחר כך השכחה איטית יותר. תאודול ריבו כתב ב-1881 ספר חשוב שאמר ששכחה היא נורמלית ולעתים נחוצה. גם מארק אוז'ה אמר ששכחה היא חלק מהזיכרון.