הדחקה

הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי, פעולה של המוח שמונעת מזיכרונות, רגשות או דחפים קשים להגיע למודע.
בפסיכואנליזה המושג מרכזי, אך בפסיכולוגיה המדעית יש ספק לגבי קיומו והתמיכה המחקרית בו.

פרויד תיאר את ההדחקה כמנגנון חזק שמוחק דחפים ורגשות מהמודע. התכנים המודחקים ממשיכים לפעול בתת־הכרה, החלק הלא־מודע של הנפש.
הם דורשים השקעת אנרגיה נפשית על מנת להישאר מודחקים. רמזים לקיום תכנים אלה יכולים להופיע בחלומות, בפליטות פה ובטעויות דיבור.
פרויד ראה בהדחקה כלי יעיל אך גם מסוכן. ניתוק חלקים מהנפש עלול לפגוע בשלמות האישיות וליצור בעיות נפשיות.
השקעה רבה בשמירה על ההדחקה מפחיתה אנרגיה שמתאימה לפעילות יצירתית ובונה.
פרויד קשר את ההדחקה עם מנגנון נוסך, הכחשה, שהיא מניעת ההכרה במציאות.
למרות שהרעיון פופולרי, יש ויכוח מדעי ונאמר שלעתים אין תמיכה מחקרית רחבה לזיכרונות מודחקים.
על פי הגישה הפסיכואנליטית, חרדה היא הטריגר להדחקה; הסרת ההדחקה עלולה להציף חרדה.

הדחקה יכולה להתרחש כשהקיום של זיכרון או אירוע מאיים על האדם. דוגמאות עיקריות הן חשש לפגיעה מהמאיים, בושה משפחתית או לחץ קהילתי.
במיוחד אצל ילדים, שלא הכירו חלופות מסוימות, יש נטייה להדחיק חוויות מכאיבות. ההדחקה מאפשרת לפעמים להמשיך לתפקד ביום־יום.

שכחה קשורה לחרדה ולעיתים קשורה לאיום חזק שאותו האדם מנסה להימנע לזכור.
התת־הכרה יכולה לחסום חוויות טראומטיות ולסנן טריגרים חיצוניים, כך שאדם לא תמיד מבחין בגירויים שמזכירים את האירוע.
לעתים רק לאחר זמן, כשהגוף והנפש מרגישים מוכנים, האדם שם לב לאותם אלמנטים.

בגישה ההומניסטית ההדחקה מתוארת כעכבה בהתפתחות האישית. העכבה היא נוקשות והתמכרות למוכר.
היא יוצרת קונפליקט בין האני האמיתי, הרצון לספונטניות וליצירה, לבין רצון להסתגל לכללים החיצוניים.
ההטמעה של כללי החברה והמצפון עלולה לגרום לאדם להגביל את רצונותיו האישיים.
דוגמה היא ילד שנכנע להורים קשוחים ומתמלא באשמה במקום לבטא את רצונותיו.

הטקסט מציין שנוקשות ואופני התנהגות נוקשים עומדים בבסיס העכבה והגבלת החופש האישי.

הדחקה היא כאשר המוח מסתיר זיכרונות או רגשות כואבים. (מנגנון הגנה = דרך שהנפש שומרת על עצמה).
חלק מהפסיכולוגים כמו פרויד אמרו שזה חזק ונראה בחלומות ובטעויות בדיבור.
יש גם חוקרים שחושבים שאין הוכחות ברורות לזה.

פרויד חשב שהדחקה שומרת על מחשבות קשות הרחק מהמודע. זה דורש אנרגיה ונוטה לפגוע ביכולת להיות יצירתי.

הדחקה יכולה לקרות אם הזיכרון מאיים על הבטחון. לפעמים משפחה או קהילה לא מסכימים לדבר על זה.
ילדים לעתים מדחיקים כי אין להם דרך אחרת להבין את המתרחש.

שכחה קשורה לחרדה. המוח עלול לא לראות דברים שמזכירים אירוע כואב.
אחרי זמן, כשהאדם מרגיש חזק יותר, הוא אולי יתחיל לשים לב לדברים האלה.

גישה זו אומרת שהדחקה חוסמת את הצמיחה של האדם.
היא מגבילה את החופש, היצירתיות והרצון האמיתי להיות עצמך.
דוגמה: ילד שנכנע להורים קשוחים, ולא מבטא את רצונו.

הנוקשות היא חלק מהבעיה. היא מקשה על חופש ומחשבה פתוחה.