שלום יצחק הלוי

הרב שלום יצחק הלוי (1890, 1973) היה מנהיג דתי בולט של יהודי תימן בארץ. הוא שימש כרב הראשי ליהודי תימן בתל אביב-יפו, חבר בבית הדין הרבני, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

נולד בצנעא שבתימן, בנו הבכור של הרב יחיא יצחק הלוי. הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי אביו. (דיין = שופט דתי.) בצעירותו התפרנס יחד עם חמיו מתפירת בגדים לבית המלוכה בתימן. בשנת 1923 עלה לארץ והתיישב בירושלים. ב-1925 מונה לרב הראשי ליהודי תימן בתל אביב-יפו. בנוסף שימש כרב שכונה והיה חבר בבית הדין הרבני בתל אביב. בשנת 1961 חזר עם משפחתו לירושלים, ושם גר עד פטירתו ב-26 ביולי 1973. הוא היווה חבר מועצת הרבנות הראשית משנת 1956 עד 1973. היו לו עשרה ילדים, ואחד מהם הוא חיים משה הלוי.

הרב הלוי עמד בקידום חינוך ושימור המסורת התימנית. הוא הקים, יחד עם אחרים, את חברת "תורה אור". מטרת החברה הייתה להקים מוסדות לימוד לילדים ונוער לפי המסורת התימנית. הוא גם סייע בהקמת מוסד לחולים וליולדות, ובמציאת מסגרות לימוד לקשישים. בנוסף ארגן כינוסים של רבני תימן כדי לקדם ענייני העדה.

בשנות ה-40 התנגד להסכם משנת 1944 בין מרכז התאחדות התימנים לבין ההסתדרות. חשש מהשפעות ההסתדרות בענייני חינוך, וקיבל תלונות על יחס לפעמים בלתי הוגן כלפי עולים. ביקר במחנה עולים בעין שמר ושיגר מכתב לדוד בן-גוריון על המצב הדתי והחינוכי של עולי תימן. העתקים נשלחו לגורמים ממסדיים שונים כדי לעורר טיפול.

הרב דאג למעמד רבני העדה שנשכח לעיתים על ידי הממסד. ב-1945 הצביע על הצורך להכיר ברבנים תימנים רשמית, וציין דרישה בחוקת הרבנות הראשית לגבי ניסיון קודם למשרת רבנות. ב-1960 קרא להקים ישיבה (ישיבה = בית־ספר ללימוד תורה) להכשרת רבנים מבני העדה.

לאחר הכרזת המדינה פסק שיש לחוג את יום העצמאות באמירת הלל (הלל = תפילה של תודה והודיה). כראש רבני תימן שלח הנחיה לכל בתי הכנסת התימניים. לאחר מספר שנים אימצה גם מועצת הרבנות הראשית הוראה דומה.

הוא פרסם מאמרים על מנהגי תימן ועל חיזוק שימור ההגייה המסורתית. כתביו עוסקים בבעיות הקהילה החדשה בישראל ובדרכים לשמור את המסורת התימנית.

הרב שלום יצחק הלוי נולד בצנעא בתימן ב-1890. רב = אדם שמלמד ומנהיג קהילה. דיין = שופט דתי.

הוא למד אצל אביו והוסמך להיות רב. כשהיה צעיר עבד בתפירת בגדים לבית המלוכה. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל וישב בירושלים. ב-1925 הפך לרב הקהילה התימנית בתל אביב. ב-1961 חזר לירושלים. הוא נפטר בשנת 1973. היו לו עשרה ילדים.

הרב הקים את "תורה אור" כדי להקים בתי־ספר ומוסדות לפי מנהגי תימן. הוא עזר לקשישים ולנשים חולות וליולדות למצוא טיפול ולימוד. כשהיו עולים חדשים והוא חשש שהם לא מטופלים נכון, ביקר במחנה עולים ודיבר עם מנהלים כדי לשפר את המצב.

הוא רצה שרבני הקהילה יקבלו הכרה רשמית. ב-1960 הוא קרא להקים ישיבה (ישיבה = בית־ספר לתורה) להכשרת רבנים צעירים. אחרי הכרזת המדינה שר למען אמירת הלל ביום העצמאות, והיו בתי כנסת שהתארגנו כך.

הוא כתב מאמרים על מנהגי תימן ועל הצורה הנכונה להגיה, כדי לשמור את המסורת.