שלמה דב גויטיין

שלמה דב (פריץ) גויטיין (3.4.1900, בורגקונשטאדט, בוואריה, 6.2.1985, פרינסטון) היה היסטוריון שהתמחה בחקר המזרח התיכון, בתולדות היהודים בארצות האסלאם ובחקירת הגניזה הקהירית.

גויטיין נולד למשפחה רבנית בבורגקונשטאדט. אביו, הרב יחזקאל גויטיין, כיהן כרב המחוז ונפטר כשהוא היה בן 14. הוא קיבל חינוך תורני וחילוני. למד בגימנסיה בפרנקפורט ובה בעת אצל מורה פרטי. בין 1918 ל-1923 השלים דוקטורט על נושא התפילה באסלאם, בהנחיית פרופ' יוסף הורוביץ, ובמקביל למד תלמוד אצל הרב יעקב פוזן.

ב-1923 הגיע לארץ ישראל. לימד בבית הספר הריאלי בחיפה עד 1927. כתב גם שירים, סיפורים ומחזות, ובכללם מחזה בשם "פולצלינה" (1927). ב-1928 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית כמרצה ראשון של לימודים אסלאמיים במכון למדעי המזרח, וממייסדי המכון.

מחקריו הראשונים כללו חקר יהדות תימן, שפה, מנהגים והיסטוריה, בעבודה בעלת אופי אתנוגרפי (חקר תרבויות). שיתף פעולה עם האנתרופולוג אריך בראואר. ב-1949 אף טס לתימן.

ב-1936 ערך והוציא ספרים היסטוריים ותרגם חלקים מכתבים ומסעות. פרסם גם מחקרים על מקורות האסלאם, ובהם מאמרים וספרים כגון "האסלאם של מוחמד, כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות" (1957) ו־Studies in Islamic Literature (1966). כתב את הערך "ירושלים" באנציקלופדיה של האסלאם.

במוסדות ובחינוך פעל רבות: כיהן כראש הקתדרה לערבית וכראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה, היה ממייסדי החברה המזרחית הישראלית ונשיאה הראשון (1949). בין 1938 ל־1948 פיקח על לימודי עברית ויהדות בבתי ספר תיכוניים מטעם משרד החינוך המנדטורי. פרסם ספרים והנחיות על הוראת הערבית, הוראת התנ"ך ועל יחסי יהודים וערבים.

במאמרים ומסקנות פעל גם כרעיונאי פוליטי-תרבותי: בשנת 1961 כתב על הלאומיות הערבית ועל רעיון להקמת כוח עולמי שלישי, וב־1969 הציע רעיון לפדרציה בין ישראל, לבנון ופלסטין.

החל לחקור את גניזת קהיר (אוסף מסמכים יהודיים מקהיר) מאז 1948, ובמהלך שנות ה־50 הקדיש למחקר זה חלק ניכר מפועלו. גויטיין עבד על קובץ מסמכים שנקרא "ספר הודו" אודות סוחרים יהודיים, אך לא סיים אותו; חלקים פורסמו בספריו על מכתבים של סוחרים ימי־ביניימיים. תלמידו מרדכי עקיבא פרידמן השלים חלקים ובמסגרת צוואתו ראו אור חומרים נוספים לאחר מותו (הושלמו ופורסמו גם לאחר 2000).

מחקר הגניזה של גויטיין הפך לתרומה משמעותית להבנת חיי היהודים בים התיכון בימי הביניים. הוא פרסם סדרת ספרים רחבה בשם Mediterranean Society, חמשת כרכים העוסקים בחיי כלכלה, ארגון קהילתי, משפחה, חיי יום־יום ומנהגים.

ספרו "חברה ים תיכונית" זכה במדליית הזהב Haskins מטעם Medieval Society of America. רבים מהחוקרים שבחמו שיבחו את תרומתו לחקר הגניזה ולחקר יהודי תימן.

עמיתים ותלמידים כינו אותו אחד המובילים בשני התחומים: חקר האסלאם ותולדות היהודים בארצות האסלאם. המחקר שלו ביסס דיסציפלינה מקצועית לחקר הגניזה הקהירית.

ב-1957 היגר לארצות הברית וקיבל קתדרה באוניברסיטת פנסילבניה. ב-1971 עבר למכון למחקר מתקדם בפרינסטון. נפטר ב-6.2.1985 בפרינסטון בגיל 85. פרס על שמו מוענק על ידי המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית. ארכיונו האישי הועבר בסוף 2012 לספרייה הלאומית על ידי בנו אילון גויטיין.

הסדרה Mediterranean Society היא יצירתו המרכזית על חיי היהודים במצריים ובאגן הים התיכון בין המאה ה־11 למאה ה־13. הספרים מציגים תמונה חברתית וכלכלית, כולל ניתוח של כ־15,000 דפי "הגניזה ההיסטורית" מתוך כ־300,000 דפי הגניזה הכוללים מכתבים ותעודות.

ביצירתו יש ספרים מחקריים, עריכות ותרגומים בנושאי אסלאם, יהדות תימן והגניזה הקהירית.

שלמה דב (פריץ) גויטיין (1900, 1985) היה היסטוריון חוקר יהודים במזרח ובגניזה הקהירית. גניזה זו היא אוסף מסמכים ישנים שנמצאו בקהיר.

גויטיין נולד בגרמניה במשפחה של רבנים. למד פרנקפורט והכין דוקטורט על תפילה באסלאם. ב־1923 עלה לארץ ולקח משרה בבית ספר בחיפה.

ב־1928 החל ללמד באוניברסיטה העברית. חקר במיוחד את יהודי תימן, את שפתם ואת חייהם. בשנות ה־30 וה־40 פירסם מאמרים, תרגומים ומחזות. ב־1949 טס לתימן.

גויטיין חקר שנים רבות את גניזת קהיר. הוא חקר מסמכים של סוחרים ומכתבים פרטיים. חלק מעבודתו פורסם בסדרה גדולה בשם Mediterranean Society. הסדרה מסייעת להבין איך חיו יהודים במצריים ובים התיכון לפני מאות שנים.

על ספרו הגדול קיבל מדליה מה־Medieval Society of America. לאחר מותו קראו על שמו פרס באוניברסיטה העברית. ארכיונו הועבר לספרייה הלאומית ב־2012 על ידי בנו אילון.