שלמה מימון

שלמה בן יהושע, שנודע כשֵׁלמה מימון (1753, 1800), היה פילוסוף יהודי ממוצא פולני-בלארוסי שפעל גם בגרמניה. קיבל חינוך מסורתי והתגלה כעילוי בתורה. בגיל צעיר נשא לאישה והפך למלמד. כשהגיע לידיו ספר המורה נבוכים של הרמב"ם החל לעסוק גם בפילוסופיה ובמחשבה.

מימון למד גרמנית בכוחות עצמו והתעמק בשפינוזה ובקאנט. נדד בין ערים כמו פוזן, ברלין, אמסטרדם והמבורג. משה מנדלסון תמך בו תקופה מסוימת, אך דעותיו הובילו להתרחקות מהקהילה. תקופות של דיכאון ולחץ חברתי גם גרמו לו לנסות להתנקש בחייו, אך חזר בו. לבסוף שהה בבית אחוזתו של אריסטוקרט גרמני ונפטר ב-22 בנובמבר 1800. יש עדויות סותרות על קבורתו בכניסת הקהילה היהודית.

מימון פיתח גישה שנקראה "הספקנות הביקורתית". היא משלבת אלמנטים מקאנט ופיכטה ושייכת לאידיאליזם מתון. במרכז העמדה שלו עמד הכחשת רעיון "הדבר כשהוא לעצמו", ההנחה שיש עצם קיים מחוץ לתודעה כפי שהוא בעצמו. לפי מימון, המושא נוצר על ידי ה'אני', כלומר ההכרה שלנו קובעת איך הדברים נראים.

הוא טען שקאנט לא הצליח להשתחרר מדוגמטיזם מטאפיזי, ושאמת היא תוצר של בדיקות פנימיות של ההכרה ולא התאמה פשוטה בין השכל לעולם החיצוני. מימון ראה בחיבור בין צורה למידע (חומר) את מבנה המחשבה, וטען שאין צורך להניח עולם טרנסצנדנטי שאינו נתון להכרה.

בחזון המוסרי שלו שלטון השכל הוא האידיאל. הוא חיבר זאת למחשבות הרמב"ם ולחלקים של חשיבה חסידית, וטען שהשלמת הידיעה מקרבת את האדם לתודעת האלוהות ול"אלמוות" של התודעה.

בהשפעת שפינוזה ראה מימון את הדת כתופעה היסטורית אנושית. לגבי היהדות טען שהיא עברה שלושה שלבים: דת טבעית של האבות, דת חיובית במעמד הר סיני, ואז הפיכה לדת פוליטית בתקופת בית שני והתהוות הרבנות. בביקורתו טען שההלכה התמסדה והפכה לכלי שימור לאומה במקום לשמש ככיוון לחיפוש אמת.

מימון למד קבלה וציין שהיא מלאה משליים אלגוריים. הוא פירש את עשר הספירות כממירות פילוסופית הדומה למידות ההיגיון של אריסטו, ומזג בין קריאה פילוסופית וביקורתית של הקבלה לבין הסתייגות מאמונות מעשיות בה.

ב-1791 פירש מימון את חלקו הראשון של המורה נבוכים וקרא לספרו "גבעת המורה". הוא שילב שם פרשנות פילוסופית והראה את השפעת הרמב"ם על רעיונותיו.

ב-1793 פרסם מימון את זכרונותיו "חיי שלמה". הספר כולל תיאורים חיים של יהדות פולין, ביקורת על מנהגים ודרכי לימוד, וסיפורים על יחסיו עם אישים כמו מנדלסון והמגיד ממזריטש. האוטוביוגרפיה זכורה גם כהעדות היסטורית על החיים הדתיים והחסידות באותה תקופה.

עבודותיו כוללות מאמרים על שפינוזה, את המאמר על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית שהגיע עד קאנט, וגם שירה ומחזות. רעיונותיו השפיעו על הוגים גרמניים כמו פיכטה ושלינג, ועל התפתחות הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית.

שלמה בן יהושע, שנקרא גם שלמה מימון (1753, 1800), היה יהודי שחי בפולין ובגרמניה. הוא היה פילוסוף. פילוסוף הוא אדם שחושב על רעיונות גדולים על החיים והעולם.

מימון למד תורה כמו כל ילד בבית מדרש. אחר כך קרא ספרים של הרמב"ם ולמד גם גרמנית. נדד לערים שונות וחי תקופות קשות. כמה אנשים לא אהבו את דעותיו. הוא כתב ספרי זכרונות וקצת סיפורים ושירים.

מימון לא האמין שיש "דבר כפי שהוא בעצמו" שקיים בלי שהאדם יודע עליו. זאת אומרת, לדעתו העולם שאנו חווים נוצר בחלקו על ידי המחשבה שלנו. הוא קרא לשיטה שלו "הספקנות הביקורתית". ספקנות פירושה לשאול שאלות קשות.

מימון ראה דת כמשהו שהשתנה עם הזמן. הוא חשב שהיהדות עברה שלבים: תקופת האבות, מתן תורה בהר סיני, ואז תקופה שבה הרבנות חיזקה חוקים. הוא טען שזה עזר לשמור על העם, אבל גם הרחיק מהחיפוש אחרי אמת.

מימון למד גם קבלה. קבלה היא דרך להסביר סודות עתיקים בדת. הוא פירש רעיונות קבליים במונחים פילוסופיים וראה בהם גם אלמנטים שמסבירים מחשבה.

הוא כתב אוטוביוגרפיה שנקראת "חיי שלמה". שם סיפר על ילדותו, על המורים שלו, ועל המקומות שבהם טייל. הספר עזר להבין איך חיו יהודים אז ומה חשבו.