שריטילי

שריטילי הוא שד שובב ממסורת פולקלור של חלק מעמי אירופה. זהו שד ביתי קטן המתגורר בדרך כלל במרתף, בארון או במזווה, ולעתים נחשב כמביא ברכה לבית.

ליצור הזה יש שמות אחרים: ברוסית קוראים לו דומובויי (Домовой), בפולנית דומוביק, וביידיש שרעטעלע (מבוטא שְרֶטֶלֶה). הצורה העברית "שריטילי" מופיעה בספרו של ש"י עגנון "הכנסת כלה" ומוזכרת שם שוב פעמים נוספות. הוא גם נזכר בסיפור עגנון "ציפורי".

בקובצי פולקלור ובלשון היידיש מופיעים סיפורים על שרעטעלעך. סיפור בשם "שרעטעלעך" הודפס ב־1938 ב"יידישער פאלקלאר". סיפורים נוספים נאספו על ידי יהודה לייב כהן.

בשירה היידית של יעקב גלאטשטיין מופיעה השורה "מספרים סיפורי פיות על שרעטעלך", כלומר מספרים סיפורים על ישויות קטנות דמויות גמדונים או שדונים.

בזכרונות על יהודי שרגורוד לפני השואה מוזכר השריטילי בהומור, לצד הערה שמשמרת על המתח בין דמיון למציאות: יש להגן על המזוזה רק מפני דומוביקים, אבל בכפר יש "שדים" אנושיים שבהם המזוזה הקטנה לא תעזור.

בספרות נוספת מופיע השריטילי כביטוי של נוכחות ביתית: בספר "נחמיה" של יעקב צ' מאיר ברך ר׳ ברכיה שנחמיה יזכה בשריטילי בביתו, ואחת מהתופעות המיוחסות לו היא התחרשות של בעלת הבית (היא נעשית קצת אטומה לקולות). במקסים גורקי, ב"ילדות", מציינת הסבתא שדון הבית מתחת לתנור מעובר איתם.

גם בספרה של אולגה טוקרצ'וק "על עצמות המתים" מיוחסים לשדונים קטנים תפקידים מעשיים, כמו מיון קפדני של אבנים במפעלי חצץ תת־קרקעיים (עמוד 30).

בהשוואה לדמויות דומות בפולקלור, השריטילי מופיע לעתים כתערובת של שד שובב, שומר־בית ומקור סיפורים עממיים, והוא משתקף במקורות ספרותיים ועממיים שונים.

שריטילי הוא שד ביתי קטן. שד מוצאיו בתרבות העממית של אירופה. (שד = יצור דמיוני קטן).

הוא גר במרתף, בארון או במזווה. לפעמים אומרים שהוא מביא מזל טוב לבית.

לשד זה קוראים בשפות שונות: ברוסית דומובויי (שם ברוסית), ביידיש שרעטעלע (נהגה שְרֶטֶלֶה). הצורה "שריטילי" מופיעה בספרים של ש"י עגנון.

יש סיפורים ביידיש על שרעטעלעך. סיפור כזה פורסם ב־1938 בספר פולקלור. גם משוררים וכותבים הזכירו את היצור הזה.

בכמה ספרים מספרים שהשד גר בבית ועוזר או משגע מעט. למשל אצל מקסים גורקי וסופרת מודרנית בשם אולגה טוקרצ'וק.

השריטילי הוא דמות עממית שמופיעה גם בסיפורים וגם בזכרונות של אנשים.