השריעה (בערבית: الشريعة) היא הדין האסלאמי. היא מסדירה היבטים דתיים וחברתיים בחיי המוסלמים. באסלאם הסוני יש ארבע אסכולות הלכה עיקריות: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפעית. בשיעיות יש תפיסות הלכתיות שונות.
על פי האמונה, השריעה היא הדרך שאללה הצהיר לאנשים כדי להבדיל בין מותר לאסור. היא כוללת לא רק טקסים דתיים, אלא גם חוקים להתנהלות יומיומית: אכילה, לבוש, עסקים, חוזים, פוליטיקה ובנקאות אסלאמית.
המקורות העיקריים של השריעה אצל סונים הם הקוראן והסונה. הסונה היא דרך חיי מוחמד, והחומר שלה נאסף בחדית'. מקורות משניים חשובים הם הקיאס (היקש, השוואה ולוגיקה משפטית) והאיג'מע (הסכמת חכמי הדת). גם עקרון המצלחה (טובת הכלל) משמש בסיס לפסיקה במקרים מסוימים.
הבחנה חשובה היא בין שריעה (עקרונות כלליים) לבין פיקח (فقه), שהיא הפירוש והיישום הפרקטי של החוקים. הפיקה נבנית משורשי החוק ומהחוקים הענפיים.
השריעה מחולקת לחוקים שנחשבים אלוהיים וקבועים ולכללים שמפותחים על ידי משפטנים. יש חוקים נוקשים (כמו איסורים מסוימים על אלכוהול), ויש פסיקה שנוצרת כדי להתמודד עם מציאות חדשה. העולמא, חכמי הדת, משחקים תפקיד מרכזי בהבנה ובפרשנות.
על פי המערכת, המעשים נחלקים לחמש קטגוריות: מחויב, מומלץ, מותר, מגונה ואסור. חמשת עמודי האסלאם הם המחויבים הבסיסיים.
מטרת השריעה היא לשמור על טובת האדם והחברה. היעדים המרכזיים הם שמירת הנפש, הצאצאים, הדעת, הרכוש והדת. חוקי השריעה נחלקים לפי שלוש דרגות חשיבות: חיוניות, דרישות שנדרשות אך לא הכרחיות וקולות משפרים.
יש שונות גדולה בין מדינות. מהמאה ה-19 החלו להופיע חוקים חילוניים במערב ובמדינות מוסלמיות רבות. בטורקיה הונהגה הפרדה ברורה בין דת ומדינה. בארצות אחרות השריעה משפיעה על חוקי משפחה ונישואים.
בחלק מהמקומות, כמו ערב הסעודית ואיראן, בתי דין דתיים שולטיים בכל תחומי המשפט. במדינות אחרות השריעה מוגבלת לדיני משפחה בלבד. יש גם יישומים מקומיים קיצוניים, ולעיתים חילונים טוענים שהעונשים נוקשים מדי במונחים מודרניים.
דוגמה למחלוקת היא ניסיון להקים בתי דין שרעיים לבוררות בקנדה, שנדחה ב-2005. זאת דוגמה לאיך חברות שונות מנסים לאזן בין חוק דתי לחוק אזרחי.
בחוק הישראלי נותרה השפעת המג'לה העות'מאנית של פעם, אך ב-1984 בוטלה המג'לה כחוק מקורי. כיום תחולתם של דיני השריעה בישראל מוגבלת בעיקר למעמד האישי של המוסלמים הסונים: נישואים, גירושים וירושה.
בתי הדין השרעיים מוכרים על ידי המדינה וממומנים ממנה. עם זאת, הם כפופים להגבלות המדינה: איסור על נישואים קטינים, איסור על ביגמיה ולחוקי הגנה על נשים. פסיקות בתי הדין בעניינים אזרחיים אחרים נחשבות בידי החוק כבוררות, רק אם הצדדים הסכימו לכך.
המג'לה הוא קובץ חוקים עות'מאני שהשפיע על משפטים באזור. היא בוטלה בטורקיה לאחר הקמת הרפובליקה, ובישראל השפעתה הצטמצמה במהלך המנדט והמדינה.
בישראל בתי הדין הדתיים דנים במעמד האישי לפי הדין הדתי של הקהילה. הרשויות המוסלמיות מפרשות את השריעה בענייני נישואים וגירושים. קיימות לעיתים מחלוקות טכניות בין גופים דתיים שונים על סמכויותיהם.
האסלאם עצמו אינו אוסר על נשים לעבוד. במסורת יש דעות שונות לגבי תפקידן הציבורי של הנשים. היסטורית, יש דוגמאות לחוקרות ולמנהיגות נשים, למשל עסירות במדינות כמו פקיסטן, טורקיה ובנגלדש. עם זאת, בחברות מסוימות נאכפים הגבלות על תפקידי הנהגה דתית וציבורית.
בנושא הגירושין, התאוריה מאפשרת גירושין פשוטים, אך בפועל התהליכים מורכבים יותר. החוק דואג להבטחת תגמולים כלכליים לנשים ולטיפול בילדים בעקרונות שונים.
הקוראן קורא לצניעות. לנשים נדרש כיסוי מסוים, לפי פרשנויות שונות. המילה חיג'אב מתארת כיסוי ראש וגוף. לפרשנויות שונות יש השלכות שונות: בטורקיה נאסר כיסוי זה בבתי ספר ציבוריים בעבר, ובצרפת נאסר כיסוי ראש בבתי ספר ב-2005. חלק רואה בכך דיכוי; אחרים רואים בכך ביטוי דתי ותרבותי.
בפסוקים וחדית'ים יש דיונים על יחסי בני זוג. פרשנויות שונות גורמות לתוצאות שונות במציאות. יש חוקות וממשלות שמגבילות אלימות ומקדמות הגנה על נשים. יש גם מקומות שבהם פרשנויות שמרניות יותר הובילו ליישום עונשים חמורים, מה שעורר מחלוקות ברחבי העולם.
בחוק השרעי הקלאסי המרת דת נחשבת לעבירה בחברות מסוימות. בעשורים האחרונים, בקשת מדינות רבות אין ענישה על שינוי דת, והמציאות שונה ממקום למקום.
במסורת השרעית יש מגבלות על ביקרות של הנביא מוחמד. פרשנויות מחמירות יכולות להוביל להגבלות על חופש הביטוי. מקרים כמו של הפרופסור נאצר אבו זייד במצרים ממחישים את המתח בין פירוש מסורתי לבין דעות מודרניות.
יש שונות רבה בפרשנות וביישום השריעה. חלק רואה בה מסגרת ריטואלית ותאולוגית בלבד; אחרים רואים בה חוק מחייב לכל תחומי החיים. ההבנות משתנות לפי זמן, מקום, והמוסדות המשפטיים והפוליטיים בכל מדינה.
שריעה (בערבית: الشريعة) היא החוק בדת האסלאם. היא עוזרת למוסלמים לדעת מה מותר ומה אסור. יש אסכולות שונות של פירוש החוק.
המקורות העיקריים הם הקוראן והסונה. הקוראן הוא ספר קדוש. הסונה היא מעשי ומאמרי מוחמד. יש גם דרכים להפיק חוקים חדשים כשנחוץ.
השריעה עוסקת גם בטקסים דתיים וגם בחיי היומיום. היא מתייחסת לאוכל, לבגדים, לנישואים ולחוזים. החוק מחלק מעשים לחמישה סוגים: חובה, מומלץ, מותר, לא טוב ואסור.
המטרה היא לשמור על חיי האדם, המשפחה, החשיבה, הכסף והדת. היא רוצה לדאוג לטובת הציבור ולמנוע נזק.
במדינות שונות מפרשים ומיישמים את השריעה אחרת. בטורקיה לדוגמה יש חוקה חילונית. בערב הסעודית ובאיראן החוק הדתי חזק מאוד. במדינות אחרות החוקים החילוניים חזקים יותר.
בישראל השריעה חלה בעיקר בעניין נישואים וגירושים למוסלמים סונים. בתי הדין השרעיים מוכרים על ידי המדינה. יש גם חוקים שמגנים על נשים ומגבילים גיל נישואים.
האסלאם לא אוסר על נשים לעבוד. יש דעות שונות לגבי אולפנים ותפקידים. הקוראן מדבר על צניעות לבגדים. חיג'אב היא מילה לכיסוי ראש ולבגד צנוע שמרבית נשים בוחרות או נדרשות לשים.
יש חילוקי דעות על נושאים כמו שינוי דת וביקורת על דת. בחלק מהמדינות הדבר אסור, בעוד שבאחרות אין עליו עונש. יש גם ויכוחים על עונשים ועל זכויות נשים.
הפרשנות של השריעה שונה ממקום למקום. יש מי שמנהיגים אותה בצורה שמרנית, ויש מי שמפרשים אותה בצורה מתונה יותר. רבים מנסים למצוא דרך שתתאים גם למסורת וגם לחיי היום-יום המודרניים.
תגובות גולשים