שרפת גווייה

שרפת גווייה היא טקס שבו שורפים את גופתו של אדם זמן קצר אחרי מותו. המשרפה (מבנה ייעודי לשריפה) כוללת תנור מיוחד שנקרא כבשן. את האפר שנשאר שומרים בכלי מיוחד או מפזרים במקומות בעלי משמעות לנפטר.


משרפה עשויה להיות חלק מבית קברות, כנסייה, או מתקן עצמאי. טקס ההלוויה לא חייב להיערך בתוך המשרפה. כך אפשר לקבוע זמנים ולנהל את העבודה בצורה יעילה, למשל על ידי קירור הגופה עד לשרפה.


הכבשן צריך להגיע לטמפרטורות גבוהות, בין כ-870 ל-980 מעלות, כדי לשרוף באופן יעיל. הכבשן משתמש בדלקים שונים כמו גז טבעי. מכשירי בקרה מודרניים עם חיישנים עוזרים לשלוט בדלק ובזיהום. בקירות הכבשן יש לבנים מיוחדות שמחליפים מדי כמה שנים. הדלתות מוגנות במנגנוני בטיחות כדי שלא ייפתחו בזמן הדלקה.

ארון הקבורה נכנס לכבשן במהירות כדי לא לאבד חום. בארונות מסוימים יש גלגלים או מסילות שמקלות על ההכנסה. במשפחות מסוימות, בני משפחה מבקשים לצפות בהכנסת הארון מטעמי דת או פרידה.


לפני השרפה מכניסים את הגופה למכל מתאים. המכלים עשויים בדרך כלל מעץ פשוט או מקרטון מיוחד. יש גם ארונות שמושכרים לטקס ההלוויה ואז מעבירים למכל לשרפה.


השרפה נמשכת כשעה־שעתיים בטמפרטורה גבוהה. לאחר קירור הכבשן אוספים את האפר ומעבירים אותו לכלי. אפר יכול להישמר בכוך, להיקבר, או להיפזר בים או במקום אחר.


שרפת גוויות הייתה נהוגה מאז תקופות קדומות במקומות שונים, ולפעמים פחתה לפי תרבויות. ברומא ויוון העתיקות היו גם שרפות וגם קבורות. באירופה המודרנית תמכו בשרפה מאז המאה ה-19 כדי לחסוך מקום ולשפר היגיינה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 גדל מספר השרפות במקומות שונים בעולם.



בקעותיה של הנצרות עברו שינוי עם הזמן. בעבר רוב הנוצרים קיבלו קבורה, אך מאז המאה ה-20 הכנסייה הקתולית אפשרה שרפה, והיום שריפה מקובלת ברוב הקהילות הנוצריות.


ביהדות המסורתית קיימת חובה על הקבורה באדמה. לאורך הדורות רוב הפוסקים אסרו על שרפת גוויות. הדיון התגבר במאה ה-19 כשיהודים באירופה הצטרפו לתנועות תומכות שרפה. ההלכה האורתודוקסית והקונסרבטיבית שומרות בדרך כלל על איסור השרפה.

התייחסות לשאלת קבורת אפר נשרף נעה בין איסור למתן הקלות, ולרבנים היו דעות שונות במהלך השנים. בקהילות שונות נקבעו כללים מפורטים לגבי קבורה וטהרה של אפר הנשרפים.


ביהדות הרפורמית שרפת הגופה נחשבת לגיטימית. עם זאת, קבורה באדמה עדיפה לעתים. היו ויכוחים היסטוריים מחוקרי דת על מנהגי העבר.


חלק מהדתות, כמו הינדואיזם ובודהיזם, רואות בשרפה פתרון מקובל או טהור לטיפול בגופה. דתות אחרות מעדיפות קבורה באדמה.


שרפה חוסכת שטח קבורה, אך יכולה לפלוט גזים ולפגוע ביערות אם משתמשים בעצי בערה. קיימות שיטות חדשות, כמו המרה אורגנית טבעית (קומפוסטציה אנושית), שמציעות חלופות סביבתיות.


במהלך השואה נהגו הנאצים להשמיד מיליוני יהודים באמצעים שונים. כדי להיפטר מגופות ובהמשך להסתיר ראיות, נבנו כבשנים ומתקנים במחנות ההשמדה לצורך שרפת גוויות. זהו חלק קשה וחשוב של ההיסטוריה.


בישראל שרפה כמעט שלא בוצעה באופן מסחרי במשך שנים. החוק אינו אוסר על שרפה, ויש פסקי דין שקובעים שקרובי המשפחה יכולים לבחור בשרפת גופה. לפי ההלכה האורתודוקסית והשריעה המוסלמית, שרפה אסורה. בשנים האחרונות קמו חברות שמציעות שרפה, והתקבלו החלטות משפטיות בנושאים רגישים, כמו שרפת גופתה של מי שביקשה זאת בצוואתה.

שרפת גווייה היא כאשר שורפים את גוף הנפטר. משרפה היא המבנה שבו שורפים. כבשן הוא התנור החם במשרפה. אחרי השרפה נשאר אפר. אפר זה שומרים בכלי או מפזרים במקום משמעותי.


אין צורך לערוך את הטקס בתוך המשרפה. משפחה יכולה להיפרד לפני ההכניסה לתנור.


הכבשן מאוד חם. הוא עובד על דלק כמו גז. יש בו חיישנים ובטיחות.


לפעמים מניחים את הגוף במכל מעץ או מקרטון לפני השרפה.


אחרי השרפה אוספים את האפר בכלי. אפשר לקבור את האפר או לפזר אותו.


בעבר אנשים נהגו באופנים שונים לטפל במתים. כמה דתות אוהבות שרפה. ביהדות המסורתית מקובלת קבורה באדמה.


שרפה חוסכת מקום לקברים. יש לה גם השפעות על איכות האוויר. יש שיטות חלופיות כמו המרה אורגנית.


במלחמת העולם השנייה קרו דברים אכזריים. הנאצים שרפו גופות במחנות. זה חלק עצוב מהיסטוריה.


בישראל לא הייתה שרפה נפוצה. היום יש כמה חברות שמציעות שריפה. לפעמים בית משפט מאפשר לשרוף לפי רצונו של הנפטר.