תו (מוזיקה)

תו מוזיקלי הוא סימן גרפי שמייצג צליל. תווים משמשים לרישום מוזיקה והפצתה. בימינו הם נכתבים כעיגולים על חמשה, חמשה קווים אופקיים. כל עיגול מציין את גובהו ומשכו של צליל יחיד, ויש סימנים נוספים שמורים על עוצמה, מהירות וכלי נגינה.

המוזיקה המערבית מחלקת אוקטבה ל-12 צלילים. יש שבעה צלילים "טבעיים" (דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי) ועוד חמישה שינויי צליל שנקראים דיאז (sharp) ובמול (flat). בשפות אחרות משמשים האותיות C, D, E, F, G, A, B.

יש מצבים שבהם אותו צליל נקרא בשתי שמות. זה נקרא אנהרמוניה (אותו צליל, שם שונה). למשל דו דיאז יכול להיות גם רה במול, בהתאם לסולם. בסולמות השמות משתנים לפי סדר הצלילים. לכן לא יופיעו בשילוב בלתי מתאים, כמו רה וירה במול יחד בסולם אחד.

עלייה של חצי טון (חצי צעד) משנה את תדירות הצליל על ידי מכפלה של בערך 1.059. מדידות מתחילות בדרך כלל מתו לה שנוי כ-442 הרץ. למשל התו מי הוא בערך 330 הרץ, ובאוקטבה מעליו הוא יהיה בערך 660 הרץ, כלומר תדירותו מוכפלת.

הסימנים: דיאז (sharp) מורה להעלות חצי טון; במול (flat) להוריד חצי טון; דיאז כפול מעלה טון שלם; במול כפול מוריד טון שלם. סימן בקר (natural) מבטל דיאז או במול. בתוך תיבה מוזיקלית, דיאז או במול חלים על כל אותו התו שיופיע אחר כך באותה תיבה, גם אם הסימן לא חזר לידו. לגבי ביטול דיאז כפול אין מוסכמה אחת: יש מלחינים שכותבים סימני בקר כפולים, ויש שכותבים שילוב של בקר ודיאז רגיל.

כמו בפסנתר, יש מחזוריות: כל רצף של 12 קלידים חוזר על עצמו לאורך כל הפסנתר. שמות התווים נשארים זהים בכל אוקטבה; רק הגובה (תדירות) משתנה.

לרישום מנגינה משתמשים בחמשה. מיקום התו על הקווים או בין הקווים מגדיר איזה תו זה. לדוגמה, בחמשה ובמפתח סול (מפתח G) קו מסוים תמיד יהיה תו סול.

יש כמה מפתחות עיקריים: מפתח סול (G) למנעד גבוה, כינור, חליל; מפתח פה (F) למנעד נמוך, צ'לו, בסון; ומפתח דו (C) שנמצא בכלים בינוניים כמו ויולה. מפתח דו נדיר יחסית ויכול להיעמד במקומות שונים על החמשה, אבל הקו שיחצה אותו תמיד יסמן את התו דו.

אם התו גבוה או נמוך מעבר לקווים, מציירים קווים חיצוניים קטנים סביבו (ledger lines). בכלי עם מנעד רחב, כמו פסנתר, מצוירות שתי חמשות: עליונה עם מפתח סול ותחתונה עם מפתח פה. המפתח עשוי להשתנות בתוך היצירה כדי להקל על הקריאה.

יש גם כלי שמשמיעים צליל שונה מהכתוב, כלים בטרנספוזיציה. לדוגמה חצוצרה בסי במול מייצרת צליל אחר מאשר התווים כפי שנקראו בפסנתר; קלרינט קיים בסי במול ובלה. מעבד מוזיקלי צריך להמיר (לטרנספוז) את התווים לכלי כזה כדי שהנגנים ישמיעו את הצלילים הנכונים.

משך התו (מקצב) מצוין בצורתו: עיגול ללא מילוי הוא שלם (ארבע פעמות). עיגול ללא מילוי עם רגל הוא חצי (שתי פעמות). עיגול מלא עם רגל הוא רבע (פעמה אחת). עיגול מלא עם רגל ודגל הוא שמינית (חצי פעמה). דגלים או חיבורים נוספים מקצרים את משך התו בחצי כל פעם. נקודה לצד תו מוסיפה לו חצי מהמשקל הקודם.

תו מוזיקלי הוא סימן שמייצג צליל. משתמשים בתווים כדי לכתוב ולנגן שירים.

יש שמות פשוטים לתווים: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. בחלק מהמדינות משתמשים באותיות C, D, E, F, G, A, B.

יש גם סימנים שמשנים תו: דיאז מעלה חצי צעד (חצי טון). במול מוריד חצי צעד. דיאז כפול מעלה צעד שלם. במול כפול מוריד צעד שלם. סימן בקר (natural) ביטול את הדיאז או הבמול.

אם רושמים דיאז או במול בתוך תיבה מוזיקלית, אותו תו שיופיע שוב באותה תיבה יהיה גם הוא עם אותו הסימן.

על פסנתר יש סדר של 12 קלידים שחוזר כל הזמן. אותו שם תו חוזר בכל אוקטבה. כשהאוקטבה גבוהה יותר, הצליל נשמע גבוה יותר.

תווים נרשמים על חמשה, חמש קווים. מפתח סול (מפתח G) מראה איפה נמצא תו סול. מפתח פה (מפתח F) מראה איפה נמצא תו פה. יש גם מפתח דו בשביל כלים כמו ויולה.

כשהתו גבוה מדי או נמוך מדי למקומות על החמשה, מוסיפים קווים קטנים סביבו. לפסנתר מצוירות שתי חמשות: עליונה ותחתונה. המפתחות עוזרים לנגן להבין איזה צליל לנגן.

משך התווים ברור בצורתם: שלם = ארבע פעמות. חצי = שתי פעמות. רבע = פעמה אחת. שמינית = חצי פעמה. שש-עשרה = רבע פעמה. נקודה אחרי תו מוסיפה לו חצי מהמשקל שלו.