תוכנית הגרעין של ישראל

ישראל נחשבת למדינה שישית בעולם שהשיגה יכולת שימוש בנשק גרעיני. "נשק גרעיני" הוא כלי נשק המשתמש באנרגיה גרעינית להרס רב. הרשויות בישראל נוקטות מדיניות של "עמימות גרעינית": הן לא מאשרות ולא מכחישות את קיומו. עם זאת, הדלפות כמו זו של מרדכי ואנונו ושורה של הערכות מודיעיניות מצביעות שעל ישראל אכן יכולת כזו.

הדיון על אופציה גרעינית החל כבר בשנות ה־50. דוד בן-גוריון קידם את הרעיון כדי להרתיע מדינות ערב ולמנוע ניסיונות להשמיד את המדינה. המניע היה שיקול ביטחוני: ישראל קטנה מבחינה מספרית לעומת שכנותיה.

בשנות ה־60 הודלפו ידיעות על קשרים בין ישראל לצרפת ועל בניית כור ליד דימונה. העיתונות העולמית והאמריקאית דיווחה, והתגובות הפוליטיות היו חזקות. חלק מהדיווחים עוררו מחלוקות באשר לגודל וליכולת ההפקה.

בישראל נפתח ויכוח ציבורי ומחאות. הוקם ועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון שקרא להימנעות מהחימוש. מצד שני, גורמים ממשלתיים טענו שמדובר בכור למטרות שלום.

לישראל יש כור מחקר בשורק וכור גדול בקריה ליד דימונה, שהוקם בסיוע צרפתי. ישראל מסרבת לפתוח את דימונה לפיקוח מלא של סוכנות האנרגיה האטומית.

הערכות לגבי מספר ראשי הנפץ משתנות עם השנים. דוחות עדכניים מציינים טווח של כ־90 עד 300 ראשי נפץ (נתוני 2024), וכן מצבור פלוטוניום המוערך בכ־750, 1,000 ק״ג, שיכול לאפשר בנייה של עוד ראשים. בעבר הוערכו מספרים גבוהים יותר. חלק מהארסנל מבוסס על אורניום מועשר וחלקו על פלוטוניום.

במקביל פותחו אמצעי נשיאה: משפחת טילי "יריחו" (מספר דגמים עם טווחים שונים) וצוללות מסדרת דולפין. צוללות יכולות לשגר טילי שיוט, מה שמאפשר פגיעה מהים.

מטרת הנשק הגרעיני מבחינת ישראל היא הרתעה. כלומר להרתיע מדינות אויב מלפתוח במלחמה כוללת. לפי הערכות, החלטה על השימוש עשויה לדרוש אישור של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה.

המונח "ברירת שמשון" מתאר תרחיש קצר־מועד בו ישראל עשויה להשתמש בנשק גרעיני כמענה אם תעמוד בפני סכנה של השמדה פיזית מוחלטת. הוא משמש כדי לתאר אופציה קיצונית ותשובת נקמה, לא כמדיניות יום־יומית.

העמימות נועדה, לפי מקורות רשמיים, להרתיע אויבים מבלי לעורר גינויים בינלאומיים. היא שומרת על טון בין־לאומי יציב עם בעלות ברית כמו ארצות הברית, שאינה דורשת הודאה פומבית.

בזמנים של משבר לחימה (לדוגמה ששת הימים ויום הכיפורים) עלו דיווחים על כוננות גרעינית או איום לשימוש בה. יש וויכוחים היסטוריים על היקף הכוננות והאם הייתה כוונה לבצע ניסוי או הפגנה. גם במלחמת המפרץ נדונו חששות שהנשק הישראלי או איומי גרעין שיפעלו נועדו לקבל סיוע חיצוני.

עצרת האו"ם וגופים בינלאומיים קראו פעמים רבות לישראל להצטרף לאמנת אי־הפצת נשק גרעיני ולהעמיד את מתקניה לפיקוח. רבות מההחלטות עברו ברוב גדול, אך ישראל וסמיכותיה נמנעו מהצטרפות מלאה.

הנושא נשאר רגיש ופוליטי. הדיון משלב שיקולים של ביטחון, מדיניות חוץ ויחסים עם מעצמות.

ישראל נחשבת למדינה שיש לה יכולת גרעינית, אבל היא לא מאשרת ולא מכחישה זאת. זה נקרא "עמימות". עמימות אומרת: לא מספרים ולא מסרבים.

כבר בשנות ה־50 דנו בישראל ברעיון שיהיה לה נשק חזק כדי להרתיע אויבים.

בשנות ה־60 דיברו עיתונים על כור גרעיני ליד דימונה. ישראל אמרה שהכור למטרות שלום.

אנשים רבים בישראל ובעולם דיברו על זה. קמו קבוצות שקראו לאזור ללא נשק גרעיני.

יש בישראל כור מחקר בשורק וכור גדול ליד דימונה. "כור גרעיני" הוא מכונה שמייצרת אנרגיה גרעינית.

מומחים נותנים מספרים שונים לגבי כמה ראשי נפץ יש. דוחים מדברים על כמה עשרות עד כמה מאות. יש גם חומר בשם פלוטוניום שממנו אפשר להכין עוד ראשי נפץ.

ישראל פיתחה גם טילים וצוללות. "צוללת" היא ספינה שיוצאת מתחת למים. צוללת יכולה לשגר טילים מהים.

הכוונה העיקרית היא שצריכים להרתיע אויבים, לא להשתמש בו ביום־יום. יש שיטה שבאמצעותה מקבלים החלטות גדולות כאלו.

זה שם לתרחיש קיצוני. אם מדינה תימצא בסכנה גדולה מאוד, זו אופציה אחרונה להגן על עצמה.

האו"ם ביקש מישראל להצטרף להסכמים ולפתוח את המתקנים לפיקוח. הוויכוח נמשך שנים רבות.

נושא זה שנוי במחלוקת. חלק חושבים שהוא שומר על הביטחון. אחרים חוששים מהשפעות ואומרים שעדיף פירוז.