תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא ההצעה שאישרה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (המצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר").

ההצעה, שקיבלה את מספר ההחלטה 181, קראה לחלק את ארץ ישראל של המנדט הבריטי לשתי מדינות עצמאיות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. ירושלים ובית לחם הוצעו כשטח בין-לאומי (קורפוס ספרטום, אזור מנותק מהמדינות תחת פיקוח האו"ם) לתקופת ביניים של עשר שנים.

מקור התוכנית היה בדו"ח ועדת אונסקו"פ (UNSCOP, ועדה מיוחדת של האו"ם) שהוקמה במאי 1947. הרקע לכלל הדיון כלל את סיום המנדט הבריטי (מנדט = שליטה זמנית של בריטניה), המתח האלימות בארץ, והמצב הקשה של ניצולי השואה שציפו להגירה לארץ.

הוועדה בחנה שתי אפשרויות: חלוקה לשתי מדינות עם ירושלים נייטרלית, או מדינה דו-לאומית. הרוב בחר בהצעה לחלוקה לשתי מדינות. האו"ם אימץ את ההמלצה ב-29 בנובמבר 1947.

עיקרי התוכנית קבעו שכל מדינה תערוך בחירות לאספה מכוננת ותנסח חוקה. התוכנית גם המליצה על איחוד כלכלי זמני בין המדינות, כולל מטבע משותף ואזור מכס אחד. לירושלים הובטחו חופש כניסה ושמירה על המקומות הקדושים.

חלוקת השטח נתנה למדינה היהודית כ-55% משטח המנדט ומדינה ערבית כ-45%. המדינה היהודית כללה את רצועת החוף המרכזית והעמקים הצפוניים, הגליל המזרחי, חלקים מהנגב ונהנתה מנמל חיפה. המדינה הערבית כללה את הגליל המערבי, רצועת עזה מוגדלת, חלקים מהנגב המערבי וגוש הרי יהודה ושומרון. יפו נועדה להיות מובלעת של המדינה הערבית בתוך המדינה היהודית. התוכנית תכננה גם שני "צמתים" לחיבור בין חלקי השטח של כל מדינה.

לפי התוכנית האוכלוסייה הייתה מעורבת: בתוך שטחה של המדינה היהודית היו כ-598,000 יהודים וכ-497,000 ערבים. במדינה הערבית היו כ-725,000 ערבים וכ-10,000 יהודים. הוועדה ציינה כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט כמיליון פליטים יהודים מאירופה.

הצבעת העצרת הכללית אישרה את ההצעה ברוב של יותר משני שלישים. מספר מדינות התנגדו או נמנעו מהצבעה. בריטניה נמנעה והצהירה שלא תכפה את החלוקה בכוח.

התגובות היו קיצוניות: ההנהגה היהודית, ובראשה הסוכנות היהודית, קיבלה את ההחלטה בשמחה. החוגים הלאומיים-פרושים דחו אותה, כמו גם אגודת ישראל שהתנגדה בעיקר להפרדת ירושלים. ההנהגה הערבית בארץ ובמדינות ערב דחתה את התוכנית מכל וכל והכינה התנגדות נמרצת.

מימוש התוכנית לא הושלם. כבר לאחר ההצבעה התגברו העימותים המקומיים, וב-30 בנובמבר 1947 הותקף אוטובוס ליד פג'ה, אירוע שנחשב בישראל כתחילת מלחמת העצמאות. האו"ם הקים ועדת ארץ ישראל (UNPC) כדי ליישם את ההחלטה, אך הבריטים מנעו את הגעתה לארץ ופעלו בעיקר מניו יורק.

במהלך החודשים שלאחר מכן פרצה מלחמה בין היישוב היהודי לכוחות ערביים. הבריטים סיימו את המנדט מוקדם מהמתוכנן, בליל 14, 15 במאי 1948, ובאותו יום הוכרזה מדינת ישראל. הכרזת המדינה הזכירה את החלטת האו"ם כאישור בין-לאומי לזכות העם היהודי למדינה. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד.

למרות ההכרזה, הגבולות והחלקים המוצעים בתוכנית לא הושגו באופן מלא. הלחימה, דחיית התוכנית על ידי הערבים, חוסר נכונות של מדינות לעשות אכיפה, ושינויי העמדות בשטח הובילו לכך שהמדינה שנוצרה לא תואמה במלואה למפת החלוקה. לאחר המלחמה נשמרו שינויים דמוגרפיים ניכרים: מאות אלפי ערבים הפכו לפליטים ומספר הערבים בתוך גבולות ישראל ירד משמעותית. בסופו של דבר נותרו בידי ישראל כ־78% משטח המנדט.

משפטית, החלטת החלוקה היא המלצה של העצרת הכללית. היא אינה החלטה מחייבת של מועצת הביטחון, ולכן מעמדה החוקי הבין-לאומי מוגבל. אף על פי כן, ההחלטה השפיעה על ההכרזה וההכרה הבין-לאומית בהקמת מדינת ישראל.

תוכנית החלוקה היתה הצעה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947.

ההצעה ביקשה לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות. אחת יהודית ואחת ערבית. ירושלים ובית לחם היו אמורים להיות אזור נייטרלי, תחת פיקוח האו"ם. (נייטרלי = לא של אף מדינה.)

את התוכנית הציעו אחרי שהבריטים היו במקום לזמן מה. המצב היה קשה אחרי מלחמת העולם והשואה. הרבה יהודים רצו לחזור לארץ.

האו"ם כינס ועדה שנקראה אונסקופ. רוב חברי הוועדה רצו בחלוקה לשתי מדינות. העצרת הכללית אישרה את ההצעה.

התוכנית נתנה למדינה היהודית כ-55% מהשטח ולמדינה הערבית כ-45%. חלקים כמו יפו היו מובלעת, עיר של מדינה בתוך מדינה אחרת.

היה ויכוח גדול. יהודים רבים שמחו ואחרים היו נגד. הערבים דחו את התוכנית. מיד אחרי ההחלטה התחילו מעשי אלימות. ב-14, 15 במאי 1948 הבריטים עזבו. באותו יום הוכרזה מדינת ישראל.

התוכנית לא הושלמה במלואה. פרצה מלחמה והגבולות השתנו. הרבה ערבים הפכו לפליטים. ההחלטה של האו"ם היא המלצה ולא חוק מחייב, אבל היא היתה חשובה בדרך להקמת מדינת ישראל.