תוכנית מהל"ב

תוכנית מהל"ב (מ-הבטחת-הכנסה-לתעסוקה-בטוחה) הייתה תוכנית חברתית-תעסוקתית שפעלה בישראל בין 2004 ל-2007.

מטרת התוכנית הייתה להקים מרכזי תעסוקה בזיכיון (הרשאה רשמית להפעלת שירות) על ידי גופים מסחריים. במרכזים הופיעו שירותי השמה, קורסי הכשרה מקצועית, סיוע בחיפוש עבודה, כתיבת קורות חיים והכנה לראיונות. הרעיון היה להקטין את הצורך בתשלומי הבטחת הכנסה (קצבה ממשלתית לאנשים עם הכנסה נמוכה) על ידי החזרת אנשים למעגל העבודה.

מאז שנות ה-80 גדל מספר הנזקקים להבטחת הכנסה והוצאות המדינה על הקצבאות עלו. ניסיונות להקשיח קריטריוני הזכאות לא הצליחו באופן מלא, שכן לשכות התעסוקה הממשלתיות לא תמיד מצאו משרות מתאימות. התקבלה החלטה לחפש פתרון יותר פעיל למציאת תעסוקה.

בינואר 2004 אושרה חקיקה להקמת מרכזי תעסוקה פרטיים אחרי מכרז ממשלתי. ההחלטה נעשתה בסיוע משרדי התמ"ת, האוצר והרווחה, בזמן כהונתם של אריאל שרון ובנימין נתניהו כשר האוצר. השלב הראשון כוון לכ-14 אלף משקי בית. השתתפות הייתה תנאי לקבלת דמי קיום. נקבעו חוזים שעמדו עד כ-20 אלף ש"ח למשק בית בחודש, עם תקווה שחיסכון בקצבאות יחזיר את ההשקעה בטווח של כשלוש שנים.

עקרונות התוכנית נוסחו כבר בשנת 2000 על ידי משה דמרי, והיא התבססה על "מודל ויסקונסין" שנוסה בארה"ב.

המטרה המוצהרת הייתה לספק השמה מקצועית ומענה תעסוקתי לאלפי משקי בית המקבלים קצבאות, בעיקר הבטחת הכנסה. העיקרון היה "תשלום בעד פעילות": מקבלי הבטחת ההכנסה חויבו להגיע למרכזים ולהשתתף בתוכנית אישית שכוללת חיפוש עבודה, הכשרות ולעיתים גם עבודה התנדבותית.

הפעלת המרכזים הועברה לחברות כוח-אדם מסחריות, שנדרשו להשתמש ביכולותיהן למתן הכשרה והשמה ולוודא יציאה מקצבאות.

תוכנית "Welfare to Work" שביסוד מודל ויסקונסין התחילה ב-1992 בויסקונסין. היא כוונה לצמצם קצבאות רווחה על ידי עידוד חזרה לעבודה, בעיקר במשפחות חד-הוריות. התוכנית כללה סיוע נלווה כמו שמירה על ילדים, טיפולים ושילוב שירותים. גם שם היו מחלוקות לגבי היעילות; התוכנית הופסקה בארה"ב ב-2004.

מכון ברוקדייל של הג'וינט וביטוח לאומי חקר את התוצאות בעזרת קבוצות ביקורת. תומכי מהל"ב טענו כי דו"ח מבקר המדינה לא בדק באופן השוואתי ומניחת מסקנות סטטיסטיות, אלא התמקד בהיבטים בעייתיים.

התוכנית עוררה התנגדות רחבה: במחאות של משתתפים, בהתנגדות חברי כנסת ובתגובות של חלק מממשל. טענות עיקריות כללו את קיומו של אינטרס רווחי לחברות, קשר בין רווחיהן למספר האנשים שהורדו מקצבאות, ושירות צר מאד שנקרא "Light Touch" (מגע קל), חוסר יזמה בפניה למשתתפים. נטען שגם הושתו קשיים על אנשים שאינם מסוגלים למצוא עבודה, ושחלק מהחברות השתמשו בעבודות קהילתיות ככוח עבודה זול.

הביקורות הובילו ללחץ פוליטי לסגור או לשנות את התוכנית.

לאחר הדוחות והלחצים הציבוריים הוחלט על סיום מהל"ב. שר התמ"ת אלי ישי הודיע על הפסקת התוכנית ב-31 ביולי 2007 והציע תחליף שיפטר את בני 45 ומעלה מחובת החיפוש. ב-1 באוגוסט 2007 פגה התוכנית והוחלפה בתוכנית "אורות לתעסוקה", שהקלה בתנאים, בין השאר על ידי ביטול התגמול לחברות על הפסקת קצבאות והגבלת גיל הלקוחות ל-45.

תוכנית מהל"ב הייתה תוכנית בישראל בין 2004 ל-2007.

מטרתה הייתה לעזור לאנשים שמקבלים קצבאות למצוא עבודה. קצבה זו נקראת הבטחת הכנסה (כסף מהמדינה לעזרה בהכנסה).

הוקמו מרכזי תעסוקה. שם עזרו לאנשים לכתוב קורות חיים. העניקו קורסים והכנה לראיונות עבודה.

מאז שנות ה-80 גדל מספר האנשים שצריכים קצבאות. המדינה חיפשה דרך להחזיר אנשים לעבודה כדי לחסוך בכסף.

בשנים האחרונות הוחלט שמרכזים פרטיים יפעילו את השירותים. ההשתתפות בתוכנית הייתה לפעמים תנאי לקבלת הקצבה.

הרעיון היה "תשלום בעד פעילות". מי שקיבל קצבה נדרש להגיע למרכז ולעקוב אחרי תכנית אישית לחיפוש עבודה.

התוכנית התבססה על מודל מארצות הברית שנקרא "Welfare to Work". שם עזרו גם במשמורת על ילדים ובתחבורה.

רבים הופתעו וכעסו. טענו שחברות שמפעילות את המרכזים רוצות להרוויח. הן נתנו מעט שירותים וקראו לזה "מגע קל" (שירות מעט פעיל). היו הפגנות נגד התוכנית.

התוכנית הופסקה ב-2007. היא הוחלפה בתוכנית חדשה בשם "אורות לתעסוקה". בתוכנית החדשה הקלו על אנשים והגבילו את הגיל ל-45.