התיאטרון היווני התפתח באתונה במחצית השנייה של המאה ה-6 ובמאה ה-5 לפנה"ס, והושפע מאוד מפולחן דיוניסוס, אל היין, הפריון והשמחה. ההצגות הוצגו בחגים דתיים ותחרויות דרמה בעיר, והיו שלושה סוגים עיקריים של מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. רק מעט מחזות מכל התקופה שרדו, כ־40 מחזות מתוך מאות, ולכן ידיעתנו חלקית.
מקורות הדרמה קשורים לשירי ההלל והחגיגות לדיוניסוס. דיתיראמבוס (שיר וריקוד הלל לאל) ומקהלות ששרו ורקדו היו יסוד מוקדם. לפי המסורת, המשורר אריון עיבד את השירה לפורמה ספרותית, ותספיס היה לפי המסורת השחקן־מחזאי הראשון שהפריד עצמו מהמקהלה והתחיל לדבר בתפקיד.
שלל השערות מצביעות על השפעות נוספות: שירים קינה, פולחנים אחרים ועיבודים אגדתיים. הדבר המרכזי הוא שהיסוד הדיוניסי בולט בתהליך.
ההצגות נערכו תחת כיפת השמים בתיאטרון שבנוי על מורד גבעה. ה"אודיטוריום" (מקום הישיבה) היה בצורת פרסה סביב ה"אורכסטרה" (orchestra), רחבת השירה והריקוד של המקהלה. במרכז האורכסטרה עמד מזבח דיוניסוס (thymele).
מאחורי האורכסטרה עמדה ה"סקנה" (skene), מבנה עם פתחים לכניסה ויציאה. מולו עמדה הבמה (פרוסקניון), והקהל נכנס דרך שני מעברים שנקראו פארודoi (parodoi). כדי להציג סצנה בתוך בית השתמשו באקיקלמה (ekkyklema), משטח שנדחף מהסקנה אל הבמה. גם ה"מכנה" (מֶכָנֶה) שימש להורדת פסלים או דמויות מעל הבמה; שימושו המציל נקרא "דאוס אקס מכינה" (אל מן המכונה).
ההצגות הוצגו כחלק מפסטיבלים דתיים בעיר, שהיו בחסות המדינה, הפוליס (העיר־מדינה). הפוליס מימנה את הפסטיבלים, בחרה את המחזאים, ותמכה בכרטיסים לעניים. הארכונים ניהלו את הבחירות, והשופטים הוגרלו במשך התחרויות. בכל הצגה היו כ־14,000 צופים; הפסטיבלים היו אירוע ציבורי מרכזי.
בפסטיבלים הוצגו טרגדיות, מחזה סאטירים וקומדיות. עד שלושה שחקנים ביצעו את רוב הדיאלוג, והמקהלה (קבוצה ששרה ורקדה) מילאה חלק גדול מהקטעים המוזיקליים. השחקנים לבשו מסכות שאפיינו תפקידים, וכל שחקן שימש במספר דמויות.
הטרגדיה בדרך כלל בנתה סיפור על בסיס מיתוס מוכר. במרכז עומד קונפליקט שמוביל לנפילתו הטראגית של הגיבור. הסיבות לאסון נקשרו לעיתים באלים, לעיתים לבחירה האנושית או לשילוב של שניהם. לפי אריסטו, הטרגדיה מעוררת פחד וחמלה ומובילה לקתרזיס, חוויה של טיהור רגשי.
מבנה טיפוסי כולל פתיחה, שירים של המקהלה ולבסוף הסתה והכרעה דרמטית. השחקנים לבשו כיתון (בגד ארוך), המאטיון (גלימה) או כלאמיס (מעילון), מגפיים מיוחדים (קותורנוי), מסכות ופאה בשם אוונקס (oncos) להדגשת המראה.
הקומדיה צמחה מהקומוס, תהלוכות שיכורים ושמחות. היא עסקה בחיי היומיום ובביקורת פוליטית וחברתית. כשהקומדיה הפכה לז'אנר עירוני היא הפכה לכלי ביקורת עז ואקטואלי. המבנה כלל פרולוגוס (פתיחה), אֶגון (עימות מרכזי) ופרביסיס (פניית המחזאי לקהל; חלק שבו המקהלה מדברת ישירות). הקומדיה לעיתים בנתה רצף אפיזודות קומיות במקום עלילה הדוקה.
התלבושות בקומדיה היו מוגזמות וגרוטסקיות, והדמויות מודגשות באיברי גוף ובאביזרים.
המחזאים שאנו מכירים היטב הם אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס בטרגדיה, ואריסטופאנס בקומדיה. שרידתם של מחזותיהם הסבירה את מרכזיותם במחקר.
אייסכילוס הדגיש את כוח האלים והצדק האלוהי. מחזותיו טעונים באידאות דתיות ובשפה פיוטית. הדמויות משמשות להעברת מסר מוסרי והן בדרך כלל נעלות יותר מהן מבחינה פסיכולוגית.
סופוקלס שם את האדם במרכז. גיבוריו חופשיים לבחור, אך היבריס, חריגה מהגבולות, מובילה אותם לטרגדיה. הדמויות שלו עמוקות ומורכבות, והעלילות מלאות תפניות.
אוריפידס התמקד בנפש האדם ובתשוקותיה. הדמויות שלו בשר ודם; רבות מהן נשים עם סיבוכים רגשיים. המחזות שלו פסיכולוגיים ולעתים אירוניים.
אריסטופאנס היה קומיקאי וביקורתי. הוא תקף את המלחמות, הדמגוגים והחידושים הרעיוניים בעזרת בדיחות, אלגוריות ועלילות דמיוניות (למשל: השלום, האכארנים, הציפורים).
אריסטו ניתח את הטרגדיה בספרו הפואטיקה והדגיש את חשיבות העלילה (הפעולה) על פני הדמות. הוא מתאר את מטרת הטרגדיה כעורר פחד וחמלה לצורך קתרזיס. הוא דן באחדות הפעולה ובתנאים שמשפיעים על הסיפור, והעריך את אדיפוס המלך כסוג־מופת.
התיאטרון היה חלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים באתונה. הפוליס תמכה בהצגות, והאודיטוריום הגדול איפשר לציבור רב להשתתף. המקהלה סימלה את הקול הקהילתי, והעימותים הדרמטיים שיקפו ויכוחים פוליטיים. יש לקשר בין אופי הבמה והקהל לבין אופייה של הדמוקרטיה האתונאית.
בתקופת יוון העתיקה היו עיירות כמו אתונה שהיו אוהבות מחזות. המחזות הוצגו בחגים לאל דיוניסוס. היו שלושה סוגים: טרגדיה (סיפור עצוב מבוסס על אגדות), מחזה סאטירים (מבדר על בסיס מיתוס) וקומדיה (הצחוקים והבדיחות).
הדרמה צמחה משירי חג ושירת מקהלה. דיתיראמבוס (שיר הלל לאל) והמקהלה עזרו להיווצרות המחזות. לפי מסורת, שחקן אחד שבידל את עצמו מהמקהלה היה צעד חשוב בדרך.
התיאטראות היו בחוץ על גבעה, כדי שכולם יראו. הקהל ישב בפרסה סביב ה"אורכסטרה" (רחבת השירה). מאחורה הייתה ה"סקנה", מבנה שלכניסה ויציאה מהבמה. שחקנים השתמשו ב"אקיקלמה", משטח שנדחף אל הבמה כדי להראות חדרים פנימיים, וב"מכנה", וו שהוריד דמויות מהמקום הגבוה.
הפסטיבלים למען דיוניסוס היו גדולים. המדינה (הפוליס) ארגנה ומימנה אותם. כל ההצגות צפו אלפים רבים של אנשים.
=מה היה על הבמה?
במחזה היו עד שלושה שחקנים והמקהלה. השחקנים לבשו מסכות כדי להראות דמות שונה. המסכות גם החזקו את הקול.
=איפה למצוא סיפורים?
בטרגדיות לקחו סיפורים מהמיתוסים המוכרים. בקומדיות בדקו את חיי היומיום והיו בהן בדיחות וביקורת על פוליטיקה.
אייסכילוס, האמין שהאלים קובעים גורל.
סופוקלס, הדגיש את הבחירה האישית של האדם.
אוריפידס, כתב על רגשות ותשוקות של בני אדם.
אריסטופאנס, כתב קומדיות מצחיקות עם ביקורת פוליטית.
אריסטו היה חכם שכתב על איך לבנות מחזה. הוא אמר שהעלילה חשובה ושמחוצה של הצופה תחוש משהו נקי אחרי ההצגה (קתרזיס).
התיאטרון היה חלק מחיי העיר. כל תושבי העיר יכלו לבוא ולראות. המקהלה ייצגה את העם, והמחזה עזר לאזרחים לחשוב על פוליטיקה ומוסר.
תגובות גולשים