תלת-חתרית

תלת-חתרית היא ספינת מלחמה ים-תיכונית עתיקה. זו גליאה (ספינה המונעת בעזרת משוטים). לשמה יש משמעות: "תלת" מציין שלוש שורות משוטים, וכל משוט נשא חותר יחיד. המצאת הדגם מיוחסת לפיניקים, אך הוא מזוהה במיוחד עם ערי המדינה ביוון במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס.

התלת-חתרית התפתחה מאוניות חד-טוריות (אוניית "חמישים" עם שורת משוטים אחת) ומדו-טוריות (דו-טורית). בעיצובה סודרו שלוש שורות משוטים אחת מעל השנייה. החותרים בשורה העליונה מושבים על "מלברית", מדף קטן שבלט החוצה, כדי שלא יפריעו לחותרים שמתחת.

מוצאה המדויקת אינה ודאית. יש עדויות ציוריות וטקסטואליות מבאות שונות, ולכן חוקרים שונים מפרשים את המקורות באופן שונה. ככל הנראה הפיניקים והקורינתים היו בין המעורבים בהתפתחותה; גם מצרים מוזכרים, אך המקורות סותרים.

התלת-חתרית הפכה לספינת מלחמה סטנדרטית במזרח הים התיכון בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. ההשתתפות הראשונה המתועדת בקרב ימי הייתה קרב לאדה (494 לפנה"ס). אתונה בנתה צי גדול של תלת-חתריות, ובעזרת הצי הזה בלטה במלחמות נגד פרס.

הצי האתונאי, שכלל כ-200 תלת-חתריות לפי תוכניתו של תמיסטוקלס, שיחק תפקיד מרכזי במאבקים נגד הפרסים ובבניית ההגמוניה האטית. בקרב סלמיס (480 לפנה"ס) נחל הצי היווני הצלחה מכרעת נגד הפרסים. מאוחר יותר, במלחמות הפלופונסיות, התלת-חתריות היו מרכיב מרכזי, אך אתונה נפגעה קשות כשציונה הושמד.

לא שרדו תלת-חתריות מקוריות מעץ. רוב המידע מגיע מכתבים, מטבעות וממצאים ארכאולוגיים עקיפים. מדידות נאוסויקי (רציפי אוניות בפיראוס) מצביעות על אורך של כ-36 מטרים ורוחב של כ-6 מטרים לתלת-חתרית אתונאית טיפוסית. שוקע הספינה היה כרך של כ-1 מטר, כך שניתן היה להעלות אותה לחוף לצורך תחזוקה.

ההנעה הייתה בעזרת משוטים ומפרשים מרובעים. בכל אונייה היו בסביבות 170 משוטים, וחלק מהחישובים מבוססים על ניסויים בשחזור. השחזור "אולימפיאס" הראה מהירות של כ-9 קשרים (17 קמ"ש) בפועל. תיאורים עתיקים מציינים מהירויות מקסימליות של עד כ-11.5 קשרים לזמנים קצרים, ומהירות שיוט מתמשכת של כ-7 קשרים.

התלת-חתרית עוצבה כדי להיות מהירה ומסתובבת. כדי לאפשר שלוש שורות חותרים בלי להעלות את מרכז הכובד, נבנתה המלברית. החותרים בשורה התחתונה ישבו נמוך מאוד, וכדי למנוע כניסת מים המשוטים נשלחו דרך חורי צוהר אטומים בעור.

התלת-חתריות לא היו נוחות למסעות ארוכים. הצוות ישב בצפיפות רבה, והאוניות לא נשאו כמויות גדולות של מים וציוד. לכן נעשתה תחזוקה תכופה על רציפי נאוסויקי כדי לייבש את העץ ולמנוע ספיגה מיותרת.

כל תלת-חתרית נשאה כ-200 איש. החותרים חלקו לשלוש קבוצות לפי המפלס:
- ת'ראניטים (שורה עליונה), כ-31 בכל צד, משוטים ארוכים כ-4 מטרים.
- זיגיטים (שורה אמצעית), כ-27 בכל צד, משוטים כ-3 מטרים.
- תלאמיטים (שורה תחתונה), כ-27 בכל צד, משוטים כ-2 מטרים.
הצוות כלל גם חיילים ומפקדים. החותרים היו בדרך כלל אזרחים חופשיים, שקיבלו שכר גבוהת־פעם־אחורה יותר מאשר עבדים.

עיקר הלחימה היה נגיחה (ramming) כדי לפצוע או לשבת ספינת אויב. טקטיקות נפוצות היו: פריפלוס (להקיף ולהתקיף בירכתיים), דייקפלוס (לשבור את הקווים ולחדור), וקיקלוסיס (מעגל הגנה). מהירות והאצה היו קריטיות להצלחת הנגיחות.

בהמשך הפכו גליאות כבדות יותר, כמו החמש-חתרית (קווינקרמה), לנפוצות. שינוי זה נבע מדרישה לחרטום חזק יותר וליותר חותרים. עד התקופה הרומית המאוחרת צורות משוט גדולות חדלו להתקיים, ורומא שלטה בים עם דגמים שונים, כולל תלת-חתריות קלות וליבורנות.

בשנות ה-80 בנו פרויקט בינלאומי ושחזרו טריארה בשם "אולימפיאס". היא הפליגה במהירות של עד כ-9 קשרים, וערכה פניות חזקות, מה שאישר שפירושים מוסדרים של המבנה והביצועים העתיקים אפשריים. השחזור גם הראה שהמרווח בין החותרים הקדמונים היה צפוף, אך יתכן שבאמת היו תנאים קלים יותר לחותרים הקדמונים, ולכן ביצועים גבוהים היו אפשריים יותר אז.

תלת-חתרית היא ספינת מלחמה עתיקה. זו גליאה, ספינה שמתקדמת עם משוטים. משוט הוא משוך עץ גדול.

למה קוראים לה תלת-חתרית? כי היו לה שלוש שורות משוטים אחת על השנייה. על כל משוט ישב חותר אחד. את הספינות האלה בנו הפיניקים והיוונים.

אתונה בנתה המון תלת-חתריות במאות ה-5 וה-4 לפני הספירה. בתחרויות ובמלחמות הן עזרו לנצח את הפרסים בקרב סלמיס.

רוחב הספינה כ-6 מטרים ואורכה כ-36 מטרים. הספינה קלה ומהירה יחסית בגלל הרבה חותרים.

בכל תלת-חתרית היו כ-200 אנשים. החותרים ישבו בשלוש קבוצות לפי המפלסים:
- ת'ראניטים בשורה העליונה;
- זיגיטים באמצע;
- תלאמיטים בתחתית.

הטקטיקה העיקרית הייתה נגיחה, פגיעה בחרטום של הספינה היריבה כדי לשתק אותה. היו גם שיטות כמו הקפה והבריחה.

התלת-חתריות לא היו טובות למסעות ארוכים. החותרים ישבו צפופים ולכן לא אהבו לישון על הסיפון הרבה זמן. כדי לשמר את הספינות, הובילו אותן לחוף על רציפים מיוחדים שנקראו נאוסויקי.

בשנות ה-80 בנו שחזור בשם "אולימפיאס". היא הראתה שתלת-חתרית יכולה להגיע למהירות גבוהה ולבצע פניות חזקות. כך הבינו טוב יותר איך הספינות עבדו פעם.