תעודת זהות (ישראל)

תעודת הזהות הישראלית היא מסמך רשמי המונפק לכל תושב ישראל מעל גיל 16 היושב במדינה באופן קבוע, גם אם אינו אזרח. הרשות המנפיקה היא רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.

בתעודה מופיעים פרטים מתוך מרשם האוכלוסין: מספר זהות (מספר ייחודי בן תשע ספרות, שהספרה הימנית היא ספרת ביקורת לבדיקה), שם ובני משפחה, שמות הוריו, תאריך ומקום הלידה, המין ותמונה. מצורף לתעודה בספח מידע על הכתובת, הסטטוס המשפחתי, האזרחות ושמות ילדים.

תעודות חכמות (כרטיס בגודל כרטיס אשראי) הונפקו החל מיולי 2013. מאז יוני 2017 מונפקות רק תעודות חכמות, והן כוללות לעתים נתוני זיהוי ביומטריים (מידע ביולוגי שנועד לזהות אדם, כמו תבניות אצבע או תמונת פנים), בהתאם לתיקון בחוק.

חוק מחייב תושבים לשאת תעודת זהות ולהציגה לפי דרישה. שוטר יכול לדרוש הצגה כשהקיים ‘‘יסוד סביר לחשד’’ בעבירה. אם מי שנדרש מציג את התעודה בתוך חמישה ימים, לא יוגש נגדו משפט על אי-הצגה. תעודת זהות משמשת כאמצעי זיהוי במימוש זכויות מול רשויות, אך במקרים מסוימים ניתן להזדהות גם בדרכון או ברישיון נהיגה.

משרד הפנים מנפיק תעודות רק לתושבים בפועל, ולא לאזרחי ישראל שאינם גרים בארץ מסיבות של חוסר צורך.

חלק מהפרטים בתעודה נחשבים כראיה לנכונותם, ורשויות יכולות להסתמך עליהם. פרטים כמו הלאום, המצב המשפחתי ושם בן-הזוג אינם ראייתיים בדרך כלל; הם משמשים בעיקר לצרכים מנהליים או סטטיסטיים.

מספר הזהות ניתן בעת רישום הלידה או בעת עלייה ארצה. הוא נשאר קבוע גם אם מחליפים את תעודת הזהות.

הספח היה מסמך נלווה עם כתובת, מצב משפחתי, אזרחות ושמות ילדים. החל מ-1 ביוני 2020 בוטל הספח; הפרטים שאו היו בו נמסרים כיום כקובץ דיגיטלי.

סעיף הלאום בתעודה עורר מחלוקות רבות. החל מ-25 באפריל 2002 הוסרו שמות הלאום מהדפוס בתעודות, והוחלפה השורה בכוכביות. אחת הסיבות היתה פסיקות שכפו רישום של מתגיירים רפורמים. הלאום נשאר ברישומי מרשם האוכלוסין, וזכאי לקבל תדפיס חינם.

בספח נרשם הסטטוס המשפחתי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן). רישום זה מנהלי-סטטיסטי בלבד ואינו משמש כהוכחה משפטית למצב האישי.

בתקופת המנדט הבריטי הונהגה תעודת זהות בסוף שנות ה-30 לכל תושבי הארץ. לאחר הקמת המדינה ב-1948 הונפקו פנקסי תעודות שעודכנו עם השנים לכרטיסים מודרניים. בשנות ה-80 הופיעו תעודות ככרטיסים ממוחשבים בתוך נרתיקים עם ספח. בשנות ה-2000 חלו שינויים: חוק משנת 2009 אפשר שימוש בנתוני זיהוי ביומטריים; ב-2013 הוצגו תעודות חכמות בפיילוט; וב-2017 נקבע בחוק כי החל מ-1 ביוני 2017 יונפקו תעודות חכמות הכוללות נתונים ביומטריים.

לתושבי יהודה ושומרון ועזה הונפקו בעבר תעודות על ידי המנהל האזרחי. לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, הרשות מנפיקה תעודות פלסטיניות באישור ישראל. נרתיקי תעודות אלה היו בצבעים שונים וסומנו בסמלים אחרים.

תעודת הזהות הישראלית היא כרטיס שמזהה מי גר בישראל באופן קבוע ומעל גיל 16. משרד הפנים נותן את התעודות.

על הכרטיס יש שם, תמונה ותאריך לידה. מופיע גם מספר זהות. מספר זה הוא תשע ספרות. הספרה האחרונה בודקת שקלטו את המספר נכון.

לפני 2013 היו כרטיסים פשוטים. מאז יש תעודות חכמות כמו כרטיס אשראי. בתעודות החכמות יש לפעמים מידע ביומטרי. זה מידע על גופך, כמו טביעת אצבע או תמונה לזיהוי.

חוק אומר לתושבים לשאת תעודת זהות. שוטר יכול לבקש ממך להראות אותה אם יש חשד. אם מראים את התעודה תוך חמישה ימים, לא יענישו על כך שלא הראית מיד.

היה מסמך נלווה שנקרא ספח. שם נרשמו הכתובת ובני המשפחה. ב-1 ביוני 2020 הפסיקו לתת ספח. עכשיו נותנים את המידע כקובץ דיגיטלי.

הייתה מחלוקת על הכתיבה של הלאום בתעודה. ב-2002 הוציאו את המילה על הכרטיס. המידע על הלאום עדיין נשמר ברשומות.

בזמן המנדט הבריטי היו תעודות משנות ה-30. אחרי 1948 התחילו להנפיק פנקסים ותעודות שמשתנות עם השנים. היום יש כרטיסים חכמים שמודפסים ומכילים נתונים נוספים.

לפעמים היו תעודות שונות לתושבי השטחים. אחרי הקמת הרשות הפלסטינית, היא הוציאה תעודות משלהן באישור ישראל.