תפילת העמידה, שנקראת גם תפילת לחש, היא הלב של התפילה היהודית. היא נאמרת בשחרית, במנחה, בערבית, במוסף ובתפילת נעילה ביום הכיפורים. התפילה תוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה במקום קורבנות בית המקדש, ולכן היא אחת מהתפילות העתיקות בסידור.
שמה של התפילה נובע מהמנהגים שלה: נהוג לומר אותה בלחש (בקול נמוך) ולעמוד עם רגליים צמודות וישרות. ההצמדה נועדה להידמות למלאכים, שנאמר עליהם שיש להם "רגל ישרה".
יש כמה סוגים של תפילות עמידה. מי ששכח לומר אותה חייב בתפילת תשלומים, כלומר להשלים אותה בתפילה הבאה, ומספר הברכות יהיה לפי הברכות שבתפילה העוקבת.
התפילה טופחה על ידי אנשי כנסת הגדולה ונערכה שוב אחרי חורבן בית המקדש, ביבנה, על ידי שמעון הפקולי. היא נחשבת למרכז התפילה; התפלות שסביבה נחשבות נספחות אליה. קריאת שמע נחשבת יוצא דופן כי היא מן התורה (כלומר מצווה כתובה בתנ"ך).
המבנה הכללי של תפילת העמידה מחולק לשלושה חלקים עיקריים. היא כוללת מספר ברכות רצופות, כל אחת עוסקת בנושא אחר.
לפני תחילת הברכות נהוג לומר את הפסוק "אדני שפתי תפתח" כדי לבקש עזרה להתפלל. בתפילות מנחה ומוסף מוסיפים גם פסוק נוסף מתוך "שירת האזינו". בסיום התפילה נאמר הפסוק "יהיו לרצון אמרי-פי" כדי שבקשותינו יהיו לרצון לפני ה'.
לאחר סיום הברכות נוהגים לומר תפילה קצרה נוספת בשם "אלהי, נצור" ואז לסגת בשלושה צעדים אחורה. לבסוף נושאים שלום באמירת "עושה שלום במרומיו".
לאחר שהתפילה נאמרת בלחש, חוזר שליח הציבור (הש"ץ, מי שמנהיג את התפילה) על התפילה בקול. בחזרה מוסיפים קטעים כמו קדושה, מודים דרבנן וברכת כהנים. החזן עצמו אינו חוזר על "אלהי נצור" והוא מסיים בברכת שים שלום. חזרת הש"ץ הוטבעה כדי לאפשר למתפללים שלא ידעו את התפילה בעל־פה לענות אמן ולהיות חייבים בתפילה.
התלמוד, בעיקר במסכת ברכות, מפרט דינים והלכות רבים על צורת התפילה. דינים אלה נפסקו בהמשך גם אצל הרמב"ם ובשולחן ערוך. חז"ל למדו גם הלכות מצורת תפילות אחרות, למשל מתפילת חנה, כדי לקבוע כללים על צורת התפילה.
בספרי הראשונים והאחרונים מופיעים מנהגים שונים לגבי צורת התפילה. חלקם התקבלו בציבור וחלקם נשארו מקומיים או נדחו.
תפילת העמידה היא תפילה חשובה. אומרים אותה בשחרית, מנחה, ערבית, מוסף ונעילה.
שמה גם "תפילת לחש" כי נהוג לומר אותה בלחש (בקול מאוד שקט). גם עומדים עם הרגליים צמודות וישרות. זה כדי להידמות למלאכים (יצורים רוחניים).
אם שוכחים אותה צריך להשלים אותה בתפילה הבאה. זה נקרא תשלומים (להשלים).
התפילה הוכנה על ידי אנשי כנסת הגדולה (חכמים עתיקים). אחרי חורבן בית המקדש ערכו אותה שוב ביבנה ושמעון הפקולי שיפר אותה.
לתפילה יש שלושה חלקים. היא כוללת ברכות אחת אחרי השנייה. כל ברכה מדברת על נושא אחר.
לפני התפילה אומרים פסוק שיבקש עזרה להתפלל. בתפילת מנחה ומוסף מוסיפים עוד פסוק קצר. בסוף אומרים פסוק שביקש שדברינו יהיו רצון אצל ה'.
בסיום מוסיפים תפילה קצרה בשם "אלהי נצור" (בקשה לשמור על הלשון). אחר כך עושים שלושה צעדים אחורה. בסוף אומרים "עושה שלום".
אחרי שליח הציבור (האיש שמוביל את התפילה) אומר את התפילה בלחש, הוא חוזר עליה בקול. בחזרה מוסיפים את הקדושה ואת ברכת הכהנים. זה נעשה כדי שיענו אמן המתפללים.
חז"ל וגדולי ההלכה כתבו הרבה כללים על איך להתפלל. אלה נמצאים בתלמוד ובספרי ההלכה.
יש מנהגים שונים בצורת התפילה. חלקם אומצו על ידי כולם וחלקם נשארו בקבוצות מסוימות בלבד.
תגובות גולשים