תפסת מרובה לא תפסת

״תפסת מרובה לא תפסת״ (במלים המלאות: "תפסת מרובה לא תפסת - תפסת מועט תפסת") אומר שאדם שמנסה לקחת יותר מידי עלול שלא להצליח, או לאבד את מה שיש לו.

הביטוי מופיע בדברי רבי עקיבא בספרא. רבי עקיבא משתמש בכלל הזה כדי לפרש מילים בפסוק ולהעדיף פירוש שמבוסס על כמות קטנה ובטוחה במקום פירוש של כמות גדולה ולא ברורה.

התלמוד משתמש בכלל הזה בכמה מקומות כדי להכריע ביניהם פרקטית. דוגמה ידועה: קרבן הראיה של חג השבועות מותר להיעשות בששת הימים שאחרי החג, בדומה לפסח, ולא בשבעת הימים כפי שמתקיים בסוכות.

עוד דוגמאות הן: גודל המינימום של אוכל המקבל טומאה (טומאה = מצב של חוסר טהרה טקסי) נקבע כגודל ביצת תרנגולת, והגמרא גם מביאה את הכלל בענין עובי הכפורת, עובי של כלי מועט נקבע כטפח (טפח = רוחב כף היד).

יש מחלוקת בין הראשונים לגבי היקף הכלל: חלקם אומרים שהוא תקף רק כשהדבר הרב אינו מוגדר בקצבה, אחרים סבורים שהוא חל גם במצבים נוספים.

״תפסת מרובה לא תפסת״ אומר: אם רוצים לקחת יותר מידי, לפעמים לא נצליח.

הרב רבי עקיבא אמר את זה בספר בשם ספרא. פירושו: עדיף לקחת מעט בטוח מאשר לנסות לקחת הרבה ולא להצליח.

התלמוד משתמש בכלל הזה בדוגמאות. למשל: קרבן לחג השבועות מותר להביא בשישה הימים שאחרי החג. גם קובעים שגודל המזון הקטן שמקבל טומאה (טומאה = חוסר טהרה) הוא בגודל ביצת תרנגולת.

עוד אומרים שהעובי שצריך לכפורת (כיסוי מיוחד) הוא טפח. טפח זה רוחב כף היד.