תקווה

תקווה היא ציפייה לדבר טוב שיקרה בעתיד. היא כוללת רצון ושאיפה, בין אם למשהו חומרי כמו חפץ או למשהו רוחני כמו אהבה ואושר.

שורש המילה בעברית הוא קו"ה. יש דמיון למילים בשפות עתיקות כמו האכדית והארמית, ולעתים מייחסים לה גם קשר למילה 'קו' שמחברת בין עבר להווה ועתיד.

יש הבדל בין אמונה (אמונה = האמונה שמשהו נכון או יקרה) לבין תקווה (תקווה = השאיפה לטוב, גם אם המציאות לא מבטיחה זאת). ייאוש (יאוש = איבוד תקווה) הוא ההפך שלה. תקווה נמצאת גם במשפטים ובאמירות שמדגימות שלא מתייאשים גם כשסיכויי ההצלחה קטנים.

במיתולוגיה היוונית, בסיפור פנדורה, יצאו מהתיבה רעות רבות אך נשארה תקווה. היוונים ראו את התקווה כמורכבת: היא יכולה להקל על ייאוש אך גם להיות מסוכנת אם היא מטעה.

בהמנון הציוני "התקווה" מבוטאת כמבקשת שחזרה לארץ תתרחש אחרי גלות ארוכה.

על פי הפסיכולוג אריק אריקסון, בתינוקות מתפתח מושג התקווה אם הם לומדים לסמוך על הוריהם, למשל כשהם מסתמכים שאם האם עוזבת היא תשוב.

בספרות הנבואה ובמשנת חז"ל תקווה נחשבת לחלק מהותי בחיים. יש אמירה תלמודית שאומרת שגם כשאדם חי, יש לו תקווה.

דוגמה בסיפור חזקיהו: כשהוא חלה ואמרו לו שהוא עומד למות, הוא לא התייאש; הוא התפלל וחי עוד חמש עשרה שנים.

הוגים מודרניים גם דנו בתקווה: יש מי שמקשרים אותה למשיח (משיח = מנהיג שיביא שינוי טוב), ואחרים, כמו הרמן כהן, ראו בה תופעה עצמאית, שאינה תלויה ברעיון המשיח ובמבט לעתיד מעל-טבעי.

תקווה היא הציפייה שמשהו טוב יקרה בעתיד. זו משאלה ולפעמים גם כוח שמניע אותנו.

שורש המילה קשור למילים ישנות בשפות אחרות. לפעמים חושבים על 'קו' שמחבר בין עבר להווה ולעתיד.

באגדה היוונית על פנדורה יצאו רעות לעולם. רק התקווה נשארה בשלום, וזה הקל על האנשים.

שיר ההמנון "התקווה" מדבר על רצון לחזור לארץ אחרי גלות.

בספרים העתיקים כתוב שכשאדם חי יש לו תקווה. זה אומר שאפשר לשאוף לשיפור.

בסיפור חזקיהו המלך הוא חלה, התפלל ולא ויתר. הוא קיבל עוד שנים לחיות.

תקווה עוזרת לאנשים להמשיך גם כשקשה.