'''תקופת הייאן''' (ביפנית: '''平安時代''', משמעות השם "שלום ושלווה") נמשכה מ-794 עד 1185. בירת התקופה הייתה הייאן-קיו (קיוטו כיום). בתקופה זו השפעות בודהיסטיות, טאואיסטיות וסיניות הגיעו לשיא, והחצר הקיסרית צברה עוצמה רבה. התפתחה אמנות יפנית בולטת, במיוחד בשירה ובספרות.
הייאן החלה ב-794 כאשר הקיסר קאמו העביר את הבירה להייאן-קיו. רשמית שלט הקיסר, אך בפועל משפחות אריסטוקרטיות, ובעיקר בית פוג'יווארה, החזיקו בכוח ממשי. כדי להגן על נכסיהן גייסו משפחות אלה שומרים וחיילים. כך החל להיבנות מעמד לוחם חזק, הסמוראים (לוחמים מקצועיים).
משפחות כמו טאירה ומינאמוטו התבלטו בסוף התקופה. סכסוכים פנימיים, מרידות ועימותים צבאיים החלישו את כוח החצר. ב-1185 קיבל מינאמוטו נו יוריטומו את השליטה והקים את שוגונות קמקורה, שוגון הוא המפקד הצבאי הראשי.
הקיסר קאמו העביר את הבירה מקודמתה, נארה, אל הייאן-קיו כדי לצמצם את השפעת המקדשים בנארה וליהנות מגישה נוחה לים ולמזרח. העיר החדשה נבנתה לפי מודל סיני של תקופה טאנג. בית פוג'יווארה השתלט על ההשפעה הקיסרית, והצליח להכתיר ולהדיח קיסרים לפי האינטרסים שלו.
במהלך תקופת פוג'יווארה התפתחה תרבות חצר פורחת. הופיעו שני תווים כתובים חדשים: הקאטאקאנה וההיראגאנה, צורות כתיבה יפניות פשוטות לעומת הקאנג'י, סימניות סיניות. הכתיבה החדשה אפשרה פריחה של ספרות עממית, ובינהן יצירות חשובות כמו "מעשה גנז'י" מאת מורסקי שיקיבו, וספרה של סיי שונאגון, "ספר הכרית". גם אמנות הציור היפנית התנתקה מהסגנון הסיני והתפתחה היאמטו-א, שתיאר חיי חצר.
ככל שהשלטון המרכזי התערער, הופיעו אחוזות מקומיות עם שליטה עצמאית. בעלי אחוזות, מקדשים וכפרים יסדו יחידות משמר והפכו למוקדי כוח צבאיים. כך נוצר מעמד לוחם שסיפק הגנה וניהול בנחלות.
מאמצע המאה ה-10 וגברו המאה ה-11, התחרו המשפחות הגדולות על משאבים ושטחים. בית פוג'יווארה איבד כוחו בהדרגה. הקיסר גו-סנג'ו ניסה לרכז סמכויות ולרשום נחלות, והנהיג גם מוסד המלך הפורש (אינצ'ו) כדי לאפשר לקיסרים פרושים לשלוט מאחורי הקלעים. מרידות ומאבקי ירושה בשנים 1156 ו-1159 חיזקו את השפעת המעמד הלוחם והובילו לשינויי שלטון משמעותיים.
בזירה הדתית התבססו שני זרמים עיקריים: טנדאי ושינגון. טנדאי מקורו בסין ומתבסס על סוטרת הלוטוס. שינגון קרוב לאסכולה הצ'אן-יינית. הנזירים סאיצ'ו וקוקאי הביאו זרמים אלה ליפן. טנדאי קיבל חיבוק סמלי מהחצר, ובפועל ביסס קשרים חזקים עם האריסטוקרטיה. בנוסף הוזכר פיתוח דת סינקרטית על ידי אן נו גיוג'ה.
השימוש הנרחב בקאנה (הכתב היפני) תרם לפריחה ספרותית. רבים מהחיבורים כתבו אנשי וחברות חצר. בין היצירות המפורסמות: מילות ההמנון היפני "קימי גא יו", הרומן "מעשה גנז'י" ו"ספר הכרית" של סיי שונאגון.
בחצר הייאן יופי ואסתטיקה היו חשובים. אנשי החצר ניגנו במראה וטיפחו הרגלים קוסמטיים: הלבשת שכבות רבות, שיער ארוך לנשים, צביעת שפתיים אדומה, וההשחרת השיניים. בגדי נשים כללו עד שתים-עשרה שכבות, כששילובי הצבעים והקישוטים שיקפו עונות השנה.
'''תקופת הייאן''' (השם פירושו "שלום ושלווה") התקיימה מ-794 עד 1185. הבירה הייתה הייאן-קיו, היום קיוטו. בתקופה זו התפתחו אמנות, מוזיקה וסיפורים יפניים מפורסמים.
הקיסר קאמו העביר את הבירה ל-הייאן-קיו ב-794. משפחת פוג'יווארה שלטה הרבה מאחורי הקלעים. כיוצא מכך, התחילו להופיע לוחמים מקצועיים שנקראו סמוראים. משפחות גדולות כמו טאירה ומינאמוטו נאבקו על השלטון.
ב-1185 ניצח מינאמוטו נו יוריטומו. הוא הפך לשוגון, המפקד הצבאי הראשי. אז התחילה תקופת שונה שנקראה קמקורה.
העיר החדשה נבנתה בדגם סיני. משפחת פוג'יווארה שלטה והכתיבה מי יהיה הקיסר. בזמן זה נוצרו דרכי כתיבה יפניות חדשות: היראגאנה וקאטאקאנה. אלה הקלו על כתיבה בעברית? (הערה: הכוונה ליפנית). היראגאנה אפשרה לנשים בחצר לכתוב סיפורים.
שני זרמים בולטים של בודהיזם הגיעו אז: טנדאי ושינגון. סאיצ'ו וקוקאי הביאו זרמים אלה. טנדאי הקים מרכז על הר היאיי, ליד הארמון.
בזכות הכתיבה החדשה נכתבו סיפורים חשובים. בין היתר נוצר הרומן "מעשה גנז'י". סיי שונאגון כתבה גם היא את "ספר הכרית".
בחצר אהבו מראה מסודר. נשים לבשו עד שתים-עשרה שכבות בגדים. אנשים צבעו שפתיים ואפילו השחירו שיניים. נשים טיפחו שיער ארוך ונקיון מיוחד.
תגובות גולשים