תתרנות

תתרנות (Anosmia, אובדן חוש הריח) היא אובדן חלקי או מלא של היכולת להריח, באופן זמני או קבוע. יש תתרנות ספציפית, שבה אדם לא מריח ריחות מסוימים, ותתרנות מלאה, אובדן מוחלט של הריח.

יש שני סוגים עיקריים: תתרנות נרכשת ותתרנות מולדת. תתרנות נרכשת מתפתחת מאוחר יותר בחיים בגלל זיהומים בדרכי הנשימה, פגיעת ראש או מחלות ניווניות של מערכת העצבים. תתרנות מולדת קיימת מלידה ונובעת בדרך כלל מגורמים גנטיים או מבעיות בתפתחות מערכת הריח.

תתרנות נחשבת לנכות רפואית, אך השפעתה מוגבלת יחסית. בני אדם מסתמכים יותר על ראייה ושמיעה מאשר על הרחה, לשוני מבעלי חיים שמסתמכים על הריח.

זיהומים בדרכי הנשימה העליונות (שפעת, הצטננות, נגיף הקורונה), חסימה באף (נזלת אלרגית, פוליפים, בליטות רכות באף, סטיית מחיצה), חשיפה לחומרים כימיים או עשן, תרופות מסוימות, פגיעת ראש ושינויים הורמונליים (גיל המעבר, הריון).

איבוד קבוע של חוש הריח נדיר. הוא יכול להיגרם ממוות קולטני ריח באף, נזק מוחי באזורים שמעבדים ריח, הזדקנות, או נזק לסיבי עצב הריח בבסיס הגולגולת. גם מחלות נוירולוגיות (כמו פרקינסון ואלצהיימר) וגידולים או סינוסיטיס כרוני עלולים לגרום לתתרנות קבועה. חשיפה ממושכת לרעלנים גם היא גורם אפשרי.

אבחון נעשה אצל רופא אף-אוזן-גרון או נוירולוג (רופא של מערכת העצבים). הבדיקות כוללות חיפוש פוליפים או חסימה ובדיקות הרחה בנחיר-נחיר עם ריחות מוכרים כגון קפה, לימון או קינמון.

יש מצבים שונים: היפוסמיה, ירידה בעוצמת ההרחה; היפרוסמיה, רגישות גבוהה מדי להרחה; פארוסמיה, עיוות של ריחות מוכרים לריח לא נעים; ופנטוסמיה, חישה של ריחות שאינם קיימים.

אובדן הריח עלול לפגוע בטעם וליצור סיכונים בטיחותיים, למשל קושי בזיהוי גז, עשן או מזון מקולקל. לטיפולים זמניים יש אפשרויות שונות: אם התתרנות נגרמת מזיהום ויראלי אפשר לנסות אימון חוש הריח (ראו להלן) או טיפול תרופתי לפי המלצת רופא. חסימות כרוניות או פוליפים מטופלות לעיתים במשחות סטרואידים, אנטיהיסטמינים או בניתוח להסרת פוליפים. בתתרנות מפגיעת ראש או מחלה נוירולוגית, אימון חוש הריח ומעקב רפואי הם הטיפול העיקרי.

אימון חוש הריח הוא טיפול לא תרופתי. החולה נחשף ל־4 ריחות קבועים, לימון, אקליפטוס, ציפורן וורדים, פעמיים ביום במשך לפחות 24 שבועות. כל ריח נמשך כ־20 שניות. תקופת הטיפול המקובלת נעה בין 3 ל־12 חודשים ומיועדת למקרים שנגרמו מזיהום, טראומה או מחלות נוירולוגיות.

תתרנות, אובדן חוש הריח. זה אומר שאדם לא מריח טוב או בכלל. יש תתרנות חלקית, וגם תתרנות מלאה.

יש שתי אפשרויות: נרכשת ומולדת. נרכשת מופיעה מאוחר יותר בחיים אחרי זיהום או פגיעה בראש. מולדת קיימת מלידה בגלל גנים או בעיות בהתפתחות האף.

דברים שיכולים לגרום: הצטננות ושפעת, נגיף הקורונה, חסימה באף (פוליפים, בליטות רכות), חשיפה לכימיקלים, תרופות, ופגיעה בראש.

איבוד קבוע של הריח נדיר. זה קורה אם קולטני הריח באף נהרסים, אם יש נזק למוח, הזדקנות או מחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר.

הרופא אף-אוזן-גרון בודק את האף. בודקים אם יש חסימה. בוחנים גם את היכולת להריח ריחות פשוטים כמו קפה ולימון.

יש ירידה בריח (היפוסמיה), רגישות גדולה מדי (היפרוסמיה), או תפיסת ריח לא נכונה (פארוסמיה). יש גם אנשים שמריחים דברים שאינם קיימים (פנטוסמיה).

איבוד הריח יכול לפגוע בטעם. זה גם מסוכן כי קשה להריח גז, עשן או אוכל מקולקל. אם התתרנות זמנית, אפשר לעשות אימון חוש הריח או תרופות לפי רופא. לחוסמים או פוליפים נותנים תרסיסים או מוציאים בניתוח לעיתים. כשזה נגרם ממחלה מוחית, בדרך כלל עושים אימון ונותנים תמיכה.

זה אימון פשוט: להריח ארבעה ריחות קבועים, לימון, אקליפטוס, ציפורן וורדים. עושים זאת פעמיים ביום, כל ריח 20 שניות. האימון נמשך לפחות שישה חודשים עד שנה.