“400 המלקות” (Les Quatre Cents Coups) הוא סרט צרפתי בשחור־לבן משנת 1959. הבמאי פרנסואה טריפו, והשחקן הראשי ז'אן־פייר לאו; זהו סרט הבכורה של שניהם. הסרט צולם במהירות ובתקציב נמוך, ברובו ברחובות פריז ולא באולפן. הוא זכה בפרס הבימוי בקאן והפך לאבן דרך בגל החדש הצרפתי, תנועה של קולנוענים צעירים ששינו את חוקי הקולנוע המקובל.
הסיפור עוקב אחר אנטואן דואנל, נער פריזאי מרדן וחסר בית יציב. הוא גר עם אם קרובה מרחוק ואב חורג. בבית הספר הוא נתקל בצרות בגלל התנהגותו. יחד עם חברו רנה הוא בורח לצפות בקולנוע ולשוטט בעיר. כדי להסביר את היעדרותו, הוא משקר ומספר שאמו מתה; השקר מתגלה, ואביו החורג מכה אותו. במקום לחזור הביתה, אנטואן מבלה בלילה במפעל דפוס.
אימו מנסה לפייסו ומציעה לו בונוס אם יקבל ציון גבוה בכתיבה. אנטואן כותב חיבור בהשראת בלזק, אך מואשם בגניבת רעיון ונכשל. מאוכזב, הוא מתיישב אצל רנה. אחרי כמה גניבות קטנות, הוא גונב את מכונת הכתיבה של אביו החורג במטרה למכור אותה. הוא נתפס ונשלח למוסד לעבריינים צעירים. אימו מוותרת על המשמורת. בבדיקת פסיכולוג הוא מספר על רקעו המשפחתי והפנטזיות שסבבו לידתו. בסוף הוא בורח מן המוסד ורץ לים. על שפת המים הוא עומד, מסתכל למצלמה, והתמונה מתהפסת, סיום פתוח ומפורסם.
הכוכב המרכזי הוא ז'אן־פייר לאו. היו גם הופעות קצרות של פרנסואה טריפו, ז'אק דמי, ז'אן־קלוד בריאלי וז'אן מורו.
טריפו תיאר את הסרט כחצי־אוטוביוגרפי, הוא שאב השראה מילדותו, אם כי לא תיעד אותה נאמנה במדויק. כמה מהסצנות בסרט משקפות חוויות שקרו לו, כמו גניבת מכונת כתיבה וסיפור השקר על מות האם.
טריפו הושפע מסרטים ובמאים כמו רוברטו רוסליני, ז'אן ויגו, אינגמר ברגמן, יוזף פון שטרנברג, ז'אן רנואר ואלפרד היצ'קוק.
טריפו פיתח את התסריט יחד עם מרסל מוסי. השם הסרט לקוח מהביטוי הצרפתי "faire les 400 coups", שפירושו לעשות מהומות. ההפקה מומנה בסובסידיה ממשלתית ותמיכה מחברים, בין השאר מאנדרה באזאן, לו הוקדש הסרט לאחר מותו. התקציב היה כ־70,000 דולר. לגלם את אנטואן לוהק ז'אן־פייר לאו אחרי בדיקות של כ־100 ילדים פריזאים.
הצילומים נערכו במהירות ובצוות מצומצם. רוב הסרט צולם במצלמה נישאת יד, צילום ידני שנותן תחושת תנועה וספונטניות. רוב הסרט צולם ללא קול והדובב מאוחר יותר; סצנת השיחה עם הפסיכיאטרית צולמה בסאונד חי וכוללת אלתור.
הסרט יצא לאקרנים בצרפת ב־3 ביוני 1959 ונצפה על ידי מאות אלפי צופים בזמן קצר. הוא כיסה את עלויותיו והניב רווח. המבקרים שיבחו את האותנטיות, הבימוי ואת הופעת לאו. בביקורות בארצות הברית ובבריטניה זכה גם שם לשבחים. באתר Rotten Tomatoes קיבל הסרט כ־99% תמיכה.
מבקרים וימאי קולנוע ניתחו טכניקות צילום שהדגישו את תחושת הבריחה והבדידות של אנטואן. השימוש בג'אמפ קאטס (מעברים מהירים בין שוטים) ושוטים ארוכים עוזר להעביר חוויה ויזואלית שמדברת על חופש ומצור. דמותו של אנטואן נתפסת גם כייצוג של אמן צעיר, מישהו שמחפש ביטוי ונתקל בסכסוך עם מוסדות וחוקים.
סצנת הסיום, הבריחה לים והתמונה הקפואה על פניו של אנטואן, פורשה כתמצית של חוסר ודאות ותקווה שבירה. יש פרשנויות שונות: חלק רואים בזה ייאוש, אחרים רואים בכך פתיחה לחופש אפשרי.
“400 המלקות” סימן את תחילתו של גל חדש בצרפת. הצלחתו בקאן ובאולם סייעה לטריפו ולהולכים אחריו להשיג מימון ולהשפיע על הקולנוע העולמי. טריפו הפיק אחר כך ארבעה סרטי המשך על אנטואן דואנל, והסדרה הפכה לסימן היכר של הקריירה שלו ושל גל החדש.
"400 המלקות" הוא סרט צרפתי משנת 1959. הבמאי הוא פרנסואה טריפו. השחקן הראשי הוא ז'אן־פייר לאו.
הסרט עוקב אחרי אנטואן, ילד מפריז. משפחתו לא רגילה. אמו מרוחקת ואביו חורג קשוח. אנטואן בורח ללמוד ולשוטט בעיר עם חברו רנה. הוא משקר ואומר שאמו מתה. כשהאמת נגלה, אביו מכה אותו והוא בורח. הוא גונב דברים קטנים ויוצא למסלול של בעיות. לבסוף הוא נלכד ונשלח למוסד לעבריינים צעירים (מקום לטיפול בילדים שעשו בעיות).
אנטואן בורח מהמוסד וברח אל הים. על שפת הים הוא עוצר, מסתכל למצלמה, והתמונה נשארת קפואה. זו סצנה מפורסמת.
הסרט צולם במהירות ובתקציב קטן. הוא קיבל שבחים רבים ועזר לטריפו ולשחקנו להתחיל קריירה גדולה. הסרט גם סימן התחלה של תנועה חדשה בקולנוע הצרפתי, שקראו לה "גל חדש", קבוצת במאים צעירים שעשו סרטים שונים מהרגיל.
טריפו לקח חלקים מסיפור חייו לכתיבת הסרט. יש בו סצנות שמזכירות את ילדותו. הסרט מתמקד ברגשות של הילד ובאהבתו לקולנוע. הסיום עם הים הפך לסצנה ששאר הקולנוענים זוכרים עד היום.
תגובות גולשים