IEEE 802.11

IEEE 802.11 הוא הכינוי למשפחה של תקני רשת אלחוטית מקומית (Wireless LAN). התקנים פותחו על ידי ועדת IEEE 802 ומכסים שיטות אפנון ופרוטוקולי גישה שונים לשידור באוויר.

התקן המקורי מ-1997 קבע קצבים נמוכים ושימוש בגלי תת-אדום. הוא גם הגדיר את שיטת הגישה CSMA/CA (שיטה שמנסה להימנע מתנגשויות בין שידורים). התקן היה בסיסי ולחברות הייתה גמישות ביישום, ולכן לא תמיד הייתה תאימות בין מכשירים.

802.11b (אושר ב-1999) העלה את המהירות עד 11 Mbps ועבד באזור 2.4 GHz (תחום תדרים, כלומר 'ערוץ רדיו'). DSSS (שיטת הפצת הספקטרום) הייתה המשך לדרך המקורית. בגלל CSMA/CA, המהירות המעשית נמוכה יותר מקצב התיאוריה. 802.11b גרם לפריצה לתחום הצרכני, ואפל השיקה מוצרים מסחריים ראשונים בשם AirPort.

802.11a (גם 1999) עבד בתדר 5 GHz והשתמש ב-OFDM, שיטה שמפצלת את האות לתתי-ערוצים כדי להקטין רעשים ולהגדיל קצב. קצב תאורטי עד 54 Mbps, בקצב מעשי סביב 20, 30 Mbps. התקן פחות נפוץ בתחילה בגלל דרישות תדר ושיקולי אישור במדינות שונות.

802.11g אושר ב-2003. הוא עובד ב-2.4 GHz כמו b, אך מספק מהירויות עד 54 Mbps בעזרת OFDM. הוא תואם לאחור ל-802.11b, מה שאומר שגם מכשירים ישנים יכולים לעבוד באותה רשת, אבל נוכחות מכשירי b יכולה להאט את הרשת.

802.11n (הפירוט הסופי פורסם ב-2009) עובד גם ב-2.4 GHz וגם ב-5 GHz ומוסיף MIMO, שימוש במספר אנטנות (Multiple-Input Multiple-Output). MIMO מאפשר זרימת מידע גבוהה יותר וטווח קליטה גדול יותר באמצעות שילוב האותות. מוצרים מבוססי 'pre-N' יצאו לשוק עוד לפני האישור הרשמי, והתקן הפך לנפוץ מאוד.

802.11n השתמש ב-OFDM כדי להעלות קצב הנתונים משמעותית. בקונפיגורציה מתקדמת אפשר להגיע למהירויות גבוהות בהרבה מהתקנים הקודמים, עם מספר סטרימים (streams) ועבודה בערוץ רחב יותר.

802.11ac פועל ב-5 GHz ומציע קצבים גבוהים מאוד, עד ג'יגה-ביטים לשנייה בתנאים טובים. התקן אושר רשמית ב-2014, אך שבבים ותוצרים מסחריים הופיעו כבר בסוף 2011.

802.11ax נקרא גם Wi‑Fi 6 או HE (High Efficiency). מטרתו לשפר את היעילות והקצב בסביבות צפופות כמו משרדים ובנייני דירות.

802.11be נקרא Wi‑Fi 7 או EHT (Extremely High Throughput). זהו שלב מתקדם שמטרתו להגיע לתעבורה גבוהה יותר.

802.11ad עובד בתחום 60 GHz ומאפשר קצבים מאוד גבוהים עד כמה ג'יגה-ביטים לשנייה.

משפחת 802.11 ממשיכה להתעדכן ולהתפתח. קיימות הרחבות ושיפורים נוספים שנמצאים בשלבי פיתוח ומימוש.

IEEE 802.11 הוא שם למשפחה של תקנים שמאפשרים מחשבים להתחבר ברשת בלי חוטים. אלו נקראים רשתות אלחוטיות או Wi‑Fi.

התקן הראשון מ-1997 היה איטי ועבד גם בתת-אדום. הוא קבע כללים איך המכשירים ידברו זה עם זה.

ב-1999 יצא 802.11b. הוא עבד על תדר 2.4 GHz (זהו 'ערוץ רדיו'). המהירות הייתה עד 11 Mbps. אפל שיווקה מוצרים ראשונים בשם AirPort.

802.11a עבד על תדר 5 GHz. הוא השתמש בשיטה שנקראת OFDM. זה אומר שמחלקים את האות לחלקים קטנים כדי להקטין רעשים.

802.11g שילב את היתרונות של b ו-a. הוא עבד ב-2.4 GHz ונתן מהירויות גדולות יותר.

802.11n עבד גם ב-2.4 וגם ב-5 GHz. הוא הוסיף MIMO, שימוש בכמה אנטנות בו זמנית. זה נותן מהירות וטווח טובים יותר.

יש תקנים מתקדמים יותר: 802.11ac (מהיר מאוד ב-5 GHz), 802.11ax (נקרא Wi‑Fi 6, טוב במקומות צפופים), 802.11be (Wi‑Fi 7), ו-802.11ad (עובד ב-60 GHz ומהיר מאוד).

התקנים ממשיכים להתפתח כדי לתת מהירות וטווח טובים יותר.