אֲבֵדָה היא חפץ שיצא מרשות בעליו, והבעלים אינו יודע היכן הוא. המוצא של האבדה נקרא מְצִיאָה, אדם שמוצא חפץ שאינו שייך לו.
קיימת מצוות השבת אבדה, שמחייבת את המוצא להשיב את האבדה לבעליה או לדאוג להודעה על כך.
הדיונים העיקריים בתלמוד עוסקים במצבים שונים של מציאה. סוגיית "שניים אוחזין בטלית" בוחנת מה קורה כששני אנשים טוענים לבעלות על אותו חפץ. סוגיית "ייאוש שלא מדעת" עוסקת במצב שבו האבדה נמצאת לפני שהבעלים כבר ידע שאיבד אותה, והשאלה אם הבעלים נטש את ההחזקה.
יש גם דינים מיוחדים על מציאה של קרובי משפחה: לפי ההלכה האב מקבל את מציאת בתו, בתנאי שמדובר בחפץ שלא ניתן לשחזרו לבעליו המקורי. לגבי מציאת אשתו, קיימת מחלוקת בין הפוסקים: הרא"ש כתב שהבעל זוכה גם אם אינו משלם לה דמי מזונות; הרמ"ה כתב שלדעתו במצב כזה הבעל אינו זוכה במציאתה.
חוק השבת אבדה (תשל"ג, 1973) מחייב את המוצא להשיב את האבדה או להודיע על כך למשטרה במהירות, אלא אם נראה שהבעלים וויתר עליה בגלל שמיעוט שוויה. בחלק מביטוחי הרכוש יש סעיף לביטוח מיטלטלין, פריטים ניידים כמו תכשיטים או מצלמה, שעשוי לפצות על אבדה כזו.
אבדה היא חפץ שאיבדתם. מציאה (מוצא חפץ) היא מי שמצא את החפץ.
יש מצווה להחזיר אבדה לבעליה. זה נקרא מצוות השבת אבדה.
התלמוד דן מתי שנותנים את החפץ למי שטוען שהוא שלו. יש גם דיון מה קורה אם האב או הבעל מוצא חפץ של בתו או אשתו.
החוק אומר: המוצא חייב להשיב את האבדה או להודיע למשטרה מיד. יש יוצא מן הכלל אם נראה שהבעלים כבר ויתר על החפץ כי הוא זול.
חלק מביטוחי הרכוש מכסים אבדה של פריטים ניידים (מיטלטלין). דוגמה ל'מיטלטלין' היא תכשיט או מצלמה.
תגובות גולשים