גויאבה

גויאבה (שם מדעי: Psidium) היא סוג צמח ממשפחת ההדסיים, הכולל כ-100 מינים של שיחים ועצים קטנים. בין הזנים המוכרים: גויאבת התפוח וגויאבת התות. הצמח גדל בעיקר באיים הקאריביים, באמריקה המרכזית ובצפון אמריקה הדרומית.

על אף שמקורה במרכז אמריקה, הגויאבה נפוצה היום גם באזור הלבנט ובמזרח הרחוק. היא הפכה לפרי לאומי בפאקיסטן, ומיץ גויאבה פופולרי בחופי סיני. השימושים הקולינריים מגוונים: במקסיקו מכינים שייקים ומשקאות אלכוהוליים, בברזיל מכינים את ה"גויאבדה", קינוח מריבת גויאבה, ובמזרח הרחוק אוכלים את הפרי טרי עם תבלינים.

הגויאבה בעלת עלים נגדיים; כלומר העלים מונחים זה מול זה על הגבעול. העלים אליפטיים ופשוטים, אורכם 5, 15 ס"מ. הפרחים לבנים ובעלי חמישה עלי כותרת.

הפרי בצורת אגס, רוחבו 3, 12 ס"מ. הקליפה דקה, לרוב ירוקה, צהובה או אדומה. הבשר פנימי יכול להיות כתום בהיר או לבן־בז', והוא מלא בזרעים קשיחים. לפרי ריח בולט וטעם מתוק עד חמוץ, ותכונות תזונתיות גבוהות: עשיר בוויטמינים A, B ו‑C, בסיבים ובברזל; בנוסף יש בו פלבונואידים, ויטמינים E ו‑K, סידן ואשלגן.

לפעמים פירות נגועים בזחלי עש.

צמחי גויאבה מגודלים מבחינה מסחרית באזורים טרופיים וסובטרופיים למען הפירות. הם רגישים לקור, ולכן אינם מתאימים לאקלים קר. בכמה אזורים, כמו הוואי, הפכו לצמח פולש. גויאבה מסוגלת להניב פירות גם כשגדלה בעציץ.

הגויאבה הגיעה לארץ בתחילת המאה ה‑20. היא התחבבה במיוחד בציבור הערבי, וההתרחבות המסחרית של הענף החלה אחרי מלחמת ששת הימים. בשנות ה‑40 וה‑50 פיתח האגרונום אפרים בן‑דב זן מותאם לאקלים המקומי, שנקרא על שמו "בן‑דב". כיום רוב המטעים בארץ הם מהזן הזה, לבן ופרי גדול. נטען שמחקרים מסחריים פחתו, אך יש דרישה לזנים חדשים. מגדלים גוזמים את העצים גיזום חריף כל שנתיים, כדי לקבל פרי גדול ואחיד.

בישראל מרבית הזנים מבשילים בסתיו ובתחילת החורף. הזן בן‑דב נוטה להיות ירוק־צהבהב כשבשיל, בעוד זנים אחרים מתאפיינים בקליפה ורודה או אדומה. מומלץ להמתין להבשלה על הענף, אך אפשר לקטוף פרי בגודל מלא ולתת לו להשלים הבשלה מחוץ לעץ. הכנסה לשקית נייר מזרזת את ההבשלה. הקליפה הדקה והתוכן הרך גורמים לפגיעות ולכתמים חומים, וחיי המדף בקירור קצרים, כ‑2, 3 ימים.

עלי הגויאבה משמשים ברפואה מסורתית לטיפול בשלשול. יש טענות על השפעות נוגדות וירוסים, חיזוק מערכת החיסון וסיוע בהפחתת תסמיני סוכרת. הפרי נאכל טרי, או בשימוש בקינוחים, ריבות, מרמלדות, ממתקים ומיצים. הגויאבה האדומה נחשבת בעלת ערך תזונתי גבוה יותר, עם יותר ויטמינים וסיבים, ולעיתים מוחלפת במתכונים בעגבנייה לאנשים הרגישים לחומציות. בחלק מהאזורים היא משמשת גם לתה. השם התאילנדי לזנים אירופאים הוא "פאלונג" או "פאראנג".

יש מינים זנים רבים, ובשוק הישראלי השולט כיום הוא זן "בן‑דב". בין הזנים המוכרים בעולם נמצאות גויאבת התפוח והגויאבת התות.

גויאבה (שם מדעי: Psidium) היא פרי מצמח מהמשפחה ההדסיים. יש כ‑100 סוגים שונים. רבים מהם גדלים באזורים חמים (טרופיים = מדינות חמות ולחות).

הפרי יכול להיות בצורת אגס, בגודל 3, 12 ס"מ. הקליפה דקה ויכולה להיות ירוקה, צהובה או אדומה. בפנים יש בשר כתום בהיר או לבן־בז' והרבה זרעים קשים. הגויאבה מריחה חזק וטעימה.

העלים של הצמח גדלים זה מול זה על הגבעול. הפרחים לבנים עם חמישה עלים.

גויאבות נאכלות טריות או מכינים מהן ריבות, מיצים וממתקים. בברזיל עושים קינוח שנקרא גויאבדה, במקסיקו מכינים שייקים, ובמקומות באסיה אוכלים אותן עם מלח או אבקת שזיפים.

הגויאבה לא אוהבת קור, לכן מגדלים אותה במדינות חמות. אפשר לגדל עץ גויאבה גם בעציץ, והוא עדיין יכול להניב פרי.

הגויאבה הגיעה לארץ בתחילת המאה ה‑20. בשנות ה‑40 וה‑50 פיתח האגרונום אפרים בן‑דב זן מתאים לארץ, והוא נקרא "בן‑דב". היום רוב הגויאבות בשווקים בארץ הן מהזן הזה.

בישראל הגויאבה מבשילה בסתיו ובתחילת החורף. עדיף להמתין עד שהפרי מבשיל על העץ. אם קוטפים מוקדם, אפשר לשים את הפרי בשקית נייר כדי להבשיל מהר יותר. פרי בשל נשמר בקירור רק יומיים‑שלושה.

עלי הגויאבה משתמשים בהם לטיפול בשלשול (שלשול = כשקשה לעבור צרכיי מעיים והבטן לא רגועה). אנשים גם טוענים שהעלים והפרי עוזרים במצבים בריאותיים אחרים. הפרי בריא ומכיל ויטמינים וסיבים. הגויאבה האדומה בריאה יותר ולפעמים מחליפה עגבנייה ברטבים.

יש זנים שונים, כמו גויאבת התפוח וגויאבת התות. בשווקים בישראל השכיח הוא זן "בן‑דב".