אבלאית

האֶבְּלָאִית היא שפה שמית עתיקה מהאלף ה־3 לפנה"ס, שנתגלתה בעיר אבלה שבצפון סוריה.

המידע עליה מגיע מכ־20,000 טבליות, לוחות חרס עם כתובות, שנמצאו בארמונות אבלה בחפירות משנות ה־70. השפה נכתבה בכתב יתדות, כלומר כתב שבו מחריטים סימנים בצורת יתד על חרס. סופרי אבלה התאימו את כתב היתדות, שהיה במקור לשפה השומרית, כדי לבטא שפה בעלת מבנה שמי.

לשון האבלאית מציגה מאפיינים של שפות שמיות צפון־מערביות, אך כיום מקובל יותר לראות אותה כשפה שמית מזרחית הקרובה לאכדית (אכדית היא שפה שמית עתיקה אחרת). פירושים מוקדמים שאלו אותה כשפה שנמצאת בין האכדית לשפות המערביות, אך המחקרים המודרניים מדגישים את הקירבה לאכדית.

בשנת 1975 ג. פטינאטו קרא לשפה "פלאו-כנענית", הצעה שלא התקבלה בקהילה המדעית. ג. גארביני הציע "פלאו-סורי", שגם היא נדחתה. לבסוף התקבע השם "אבלאית" ככינוי המקובל.

חקר האבלאית עדיין בחיתוליו, ורוב הידע מבוסס על ניתוח הטבליות וההשוואה לשפות שמיות אחרות.

אבלאית היא שפה מאוד עתיקה מהאלף השלישי לפני הספירה.

השפה נמצאה בעיר אבלה שבצפון סוריה. בחפירות בשנות ה־70 נמצאו כ־20,000 טבליות. טבליות הן לוחות חרס עם כתובות.

הכתיבה הייתה בכתב יתדות. כתב יתדות זה סימנים שנחרטים בצורת יתד על חרס. סופרי אבלה השתמשו בכתב הזה, שהיה במקור לשומרית, כדי לכתוב את השפה שלהם.

בשנת 1975 ג. פטינאטו קרא לשפה "פלאו-כנענית". החוקרים לא הסכימו. גם ההצעה של ג. גארביני נדחתה. בסוף קראו לשפה "אבלאית".

עדיין לומדים הרבה על האבלאית, כי הממצאים מאוד ישנים.