אברהם מאפו (9 בינואר 1808, 9 באוקטובר 1867) נולד בסלובודקה שבפלך קובנה שבאימפריה הרוסית. היה סופר ומשורר עברי רומנטי המשתייך לתנועת ההשכלה (המהלך הרעיוני שהשפיע על יהודים לשלב ידע חיצוני ולחדש תרבות ושפה). ספריו תרמו להתעוררות אהבת הלשון העברית, תקוות לשיבת ציון ולרעיון הציוני.
אביו לימד גמרא והוא החל ללמוד בגיל צעיר. בגיל תריסר כבר נודע כעילוי, ילד בעל כישרון גדול בלימוד. בשנות נעוריו נמשך גם לקבלה (חכמת הסוד היהודית) ולשירה. בגיל שבע-עשרה נישא לבתו של אדם אמיד, וקיבל תמיכה כלכלית שכמעט איפשרה לו חיי לימוד.
למד לטינית כשמצא תרגום בכתב בבית רב מקומי. מאפו למד גם צרפתית, גרמנית ורוסית וקריאה בספרות הקלאסית. בעבודתו כמורה בכפרים ובעיירות הוא השיג שקט לכתיבה ולימוד.
בשנת 1830 החל לנסח את הרומן "אהבת ציון". בהשפעת נופי יורבורג ותפיסותיו התנכיות כתב שירים וספרי דמיון היסטוריים. בעבודתו פיתח גם שיטות ללימוד העברית וחיבר ספרי לימוד.
בשובו לקובנה התפרנס בעיקר כמורה. בשנת 1852 הודפס סוף־סוף "אהבת ציון" בוילנה. הספר גרם לגילוי לב בקרב המשכילים ואיתה גם למתקפה מצד האדוקים. הספר נחשב לפריצת דרך בספרות העברית; הוא תורגם לשפות יהודיות ולשפות אירופאיות.
מאפו המשיך לכתוב, אך לא זכה לעושר. לאחר ששיתוק שלח את ידו הימנית, המשיך לכתוב ביד שמאל. ב־1867, חולה, נסע לקניגסברג שבפרוסיה והדפיס שם את ספר הלימוד האחרון שלו "אמון פדגוג". הוא נפטר שם ביום הכיפורים 1867.
היה נשוי פעמיים. מבית נישואיו נולדו בנו יקותיאל ובתו דינה דורותיאה.
מאפו חיבר רומנים היסטוריים ונרטיבים לילדים. בין העבודות המרכזיות שלו: הרומן התנ"כי "אהבת ציון", הרומן "אשמת שומרון", וסיפור הילדים "בית חנן" הכלול בספר הלימוד "אמון פדגוג". עוד חיבר את ספר הלימוד "חנוך לנער".
שתי היצירות הגדולות "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" שואבות השראה מהתנ"ך (כתבי הקודש) ומן הדמיון הרומנטי. מאפו כתב בלשון שהזכירה את לשון המקרא, אך בעבודה ובמבנה השפעה אירופית רומנטית ניכרת.
"אהבת ציון" הוא סיפור בהשראת תקופת ממלכת יהודה. מאפו עבד עליו שנים רבות והגה כל משפט ביסודיות. הספר מציע עולם של אידיאלים: אהבה, מידה טובה, וגעגועים לארץ ולחיים חקלאיים. הספר עורר רגשות חזקים והניע רבים לתמיכה ברעיון החזרה לארץ ישראל.
הרומן השני גדול ומורכב יותר. הוא מתאר סכסוכים פוליטיים ודתיים בין ממלכות יהודה ושומרון. בספר זה נחשפים תהליכים חברתיים פוליטיים יחד עם סיפורי אהבה וגורל.
"בית חנן" הוא סיפור ילדים שנמצא בתוך ספר הלימוד "אמון פדגוג". הסיפור עוסק בילדות, בבית־ספר ובמעבר מילדות לבגרות. הוא מנסה להעביר רגשות, אידאות ומוסר בדרך נגישה לילדים ולנוער.
השפעתו הייתה רחבה. "אהבת ציון" קרא אליו קוראים מכל הקהלים. ספריו חיזקו את אהבת הלשון העברית ותמכו ברעיון העלייה לארץ ישראל. רבים מראשי הציונות ויוצאי העליות הראשונות ציינו את השפעתו. יצירותיו תורגמו בין השאר ליידיש, לאדינו, לערבית־יהודית, לגרמנית, לאנגלית ולצרפתית.
הסגנון מאופיין בשימוש בלשון תנכית ובדמיון גדול. הכתיבה מגשימה חזיונות רומנטיים על עולם עברי קדום. מצד אחד יש בה פואטיקה נשגבת; מצד שני לעתים עודף מילים או רגש. מאפו חיפש לשלב את רגש החירות והיופי עם מסר מוסרי וערכי.
רחובות בערים רבות בישראל נקראו על שמו, בין היתר בתל־אביב, ירושלים וחיפה. ספרייתו בקובנה ניזוקה במלחמה, אך חלק מהספרים ניצלו והועברו לספריות בארץ. ב־1968 הונפק בול הנצחה בדמותו.
מאפו תואר כאדם עדין, רחום וצנוע. הוא אהב את עמו ואת שפתו. חבריו ובני משפחתו ציינו את רגשו העמוק ואת דאגתו לאחרים.
רשימת יצירותיו כוללת בין היתר: "אהבת ציון", "אשמת שומרון", "עיט צבוע", "אמון פדגוג", "חנוך לנער" ו"בית חנן".
אברהם מאפו נולד בשנת 1808 בסְלובודקה. הוא כתב סיפורים בעברית ונפטר ב־1867 בקניגסברג. ספריו עזרו לאנשים לאהוב את השפה העברית ולחלום על ארץ ישראל.
כשהיה ילד לימד אותו אביו תפילות ולמד תורה. בגיל צעיר מאוד הוא ידע הרבה. הוא אהב גם שירה ולימודים מיוחדים שנקראים קבלה (חכמה סודית ביהדות).
מאפו עבד כמורה. בזמן הפסקות לימוד הוא כתב. הוא כתב ספרים גדולים בשם "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". אלה סיפורים שהתרחשו בזמנים קדומים ומדברים על אהבה, על אנשים טובים ועל געגוע לארץ.
הוא גם כתב ספרים ללימוד עברית ולסיפור לילדים. בספר הלימוד יש סיפור בשם "בית חנן" שמתאר את חיי הילדים בבית הספר.
הרבה אנשים אהבו את ספריו והוא השפיע על ילדים ונוער שרצו לעלות לארץ ישראל ולעבוד את האדמה. ספריו תורגמו לשפות אחרות כמו יידיש ולאדינו (שפה יהודית).
הוא היה אדם טוב, צנוע וחביב. גם כשהיה חולה הוא המשיך לכתוב. אנשים זכרו אותו כמי שאהב את עמו ושפתו.
תגובות גולשים