אגורפוביה

אגורפוביה (או בעַת חוצות) היא הפרעת חרדה, לפי DSM-5 (מדריך אבחנות פסיכיאטרי). אדם עם אגורפוביה מפחד להיות במקומות שבהם הוא חושש שיילכד או שלא יהיה מי שיעזור לו במקרה חירום. המונח נוצר במאה ה-19 בידי הפסיכיאטר קארל וסטפאל. שמו מקורו ביוונית: agora היא כיכר שוק, phobia היא פחד.

לפי DSM-5 האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים קריטריונים ספציפיים של חרדה והימנעות.

בכל שנה מאבחנים כ-1.7% מהאוכלוסייה עם אגורפוביה. נשים נפגעות יותר מגברים. ההפרעה יכולה להתחיל בילדות, אך ברוב המקרים היא פורצת בנעורים או בבגרות המוקדמת. בקבוצת זקנים השכיחות השנתית היא כ-0.4%. בישראל נתוני 2009 מצביעים על פחות מאחוז אחד לאורך החיים.

בסקר הבריאות 2003-2004 השכיחות עמדה על 0.6%. בקרב החולים 49.8% סבלו מתסמינים חמורים, 35.3% מתונים, ו-15% קלים. מחלות גופניות ממושכות, כמו כאבים חוזרים או מחלות לב, קשורות לעלייה בסיכוי לאגורפוביה.

אישיותיים: תכונות כמו עכבה חברתית ונטייה לחרדה מגדילות סיכון. לעתים האדם גם חושב שתסמיני החרדה מסוכנים.
סביבתיים: אירועים שליליים בילדות, כמו מוות או הפרדה של הורה, ואף תקיפה, קשורים לסיכון גבוה יותר. משפחה קרה תיארה אצל חלק מהאנשים מצב בעייתי.
גנטיים ופיזיולוגיים: התורשתיות מוערכת בכ-61%, נתון גבוה יחסית לפוביות ספציפיות.

כ-30% מהאנשים חווים התקף פאניקה או מפתחים הפרעת פאניקה. ברוב המקרים תסמיני החרדה קודמים להתקפים. אצל למעלה מ-60% ההופעה היא לפני גיל 35. מהלך ההפרעה בדרך כלל כרוני ומתמשך. החלמה מלאה ללא טיפול נדירה (כ-10%). אצל צעירים לעתים קשה לדבר על הפחדים. אצל זקנים התסמינים נוטים להיות יותר גופניים.

ההתמודדות הנפוצה היא הימנעות ממקומות שנחשבים "לא בטוחים". אלה יכולים לכלול שווקים, שדות תעופה, חופים בודדים, מרכזי קניות ומעליות. במצבים חמורים אדם עשוי להגביל את חייו למספר מקומות בטוחים קרובים לבית. יש כאלה שמעדיפים להישאר בבית, ולעיתים זקוקים ללוויה של קרוב בזמן יציאה.

ברוב המקרים קיימת תחלואה נוספת. ההפרעות הנפוצות ביותר הן הפרעות חרדה אחרות, דיכאון, הפרעות טראומה (כמו PTSD) והפרעות הקשורות לשימוש בסמים.

הטיפולים היעילים ביותר הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ולעתים תרופות, בעיקר נוגדי דיכאון טריציקליים. טיפול בבנזודיאזפינים אינו מומלץ בהפרעה זו. בטיפול ההתנהגותי משתמשים בחשיפה הדרגתית למקומות המעוררים פחד, כדי להקטין את תגובת החרדה. הטכניקות הקוגניטיביות עוזרות לזהות אמונות מוטעות ולהחליף אותן בפרשנויות ריאליות. דוגמה: דופק מהיר בזמן הליכה הוא לרוב סימן למאמץ, לא סימן ותו להתקף פאניקה.

אדם בגיל 18 ומעלה שקיבל לפחות 40% נכות בעקבות הפרעה נפשית זכאי לשירותי סל שיקום דרך המוסד לביטוח לאומי.

אגורפוביה (בעת חוצות) היא פחד ממקומות שבהם קשה לקבל עזרה. DSM-5 (מדריך אבחנות, ספר רפואי) מסווג אותה כהפרעת חרדה. המילה מגיעה מ"אגורה", כיכר שוק, ו"פוביה", פחד.

האבחנה ניתנת כאשר הפחד וההימנעות מפריעים בחיי היומיום.

אנשים עם אגורפוביה бояться להיות במקומות פתוחים או צפופים. הם עשויים להימנע משווקים, מרכזי קניות, תחבורה ציבורית או מעליות. התקף פאניקה הוא פחד פתאומי מאוד, עם סימנים גופניים. כל שנה מאובחנים בערך 1.7% מהאנשים. בסקר בישראל נמצא שיעור של 0.6%.

יש כמה סיבות. חלק מהן אישיות, אנשים ביישנים או חרדתיים. חלק קשורות לאירועים קשים בילדות. יש גם רכיב גנטי חזק, מחקרים מראים תורשתיות כ-61%.

מטפלים משתמשים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). זהו טיפול שמלמד להתמודד עם פחדים. דרך נפוצה היא חשיפה הדרגתית, להיכנס אל המקומות בדרך קטנה-קטנה. לפעמים נותנים גם תרופות. תרופות מסוג בנזודיאזפינים לרוב לא מומלצות.

מבוגרים בני 18 ומעלה עם 40% נכות ומעלה יכולים לקבל שירותי שיקום מהמוסד לביטוח לאומי.