אד הומינם

אד הומינם (בלעז: argumentum ad hominem, "טיעון לגופו של אדם") הוא כשל לוגי שבו תוקפים את האדם שמציג טענה במקום את הטענה עצמה. במקום לבדוק ראיות ונימוקים, משיבים באמצעות העלבתו, הטלת ספק באמינותו או הצגת יחסו האישי.

דוגמה פשוטה: מלח אומר שהעולם כדורי כי הקיף אותו בספינה. מלומד עונה שהמלח בור, ולכן הטענה שגויה. זוהי טעות, כי היותו של המלח או המלומד לא מוכיחת את צורת העולם.

הכשל נובע מחוסר קשר לוגי בין ההנחות למסקנה. כבר אצל אריסטו תוארו מבנים פשוטים של אד הומינם: מישהו מעלה טענה X, אדם אחר שונא או אוהד אותו, ומסיק שהטענה שגויה או נכונה בגלל הרגש הזה.

באופן רטורי אד הומינם נפוץ מאוד. תוקפים את אמינותו של המתווכח כדי לחמוק מעימות ענייני. זה פוגע בדיון כי הוא מסיט אותו מהעדויות והטיעונים.

יש מקרים שבהם דיבור על האדם רלוונטי. לדוגמה, אם הטענה היא עדות אישית או דעה סובייקטיבית, אז אמינות הדובר חשובה. אם מישהו אומר "זה לא נראה לי סביר" לגבי תופעה מדעית, אפשר להצביע שהוא חסר ידע מתאים.

עלבון או ביזוי שאינם נוגעים לטיעון עצמו. זה כשל כי העלבון לא מבטל את הנימוק.

מצביעים על נסיבותיו של אדם (אינטרס או הטיה) כדי לפסול את דבריו. זו הנחה שבדרך כלל אינה מספיקה להפריך טענה.

טיעון של צביעות: מואשמים בחוסר עקביות. לדוגמה: "אתה טוען נגד עישון, אבל אתה מעשן". זה לא מוכיח שהטיעון שגוי.

מחמיאים ובו בזמן מבטלים את הטיעון בעמימות. זה כלי רטורי שמטשטש את הדיון.

מצביעים שהאדם פועל בניגוד לעמדתו, כדי לערער על אמינותו.

מבקשים מהמבקר לעזוב את הקבוצה במקום להתמודד עם הביקורת.

מסננים מי רשאי לדבר בגלל חוויה או זהות מיוחדת. גם זה כשל לוגי בדרך כלל.

במסורת היהודית יש סיפורים שממחישים את הנזק של אד הומינם. בתלמוד מסופר על ויכוח בין רבי יוחנן לריש לקיש, שבו טענה אישית פגעה וגרמה לעימות קשה. בשיריהם של סופרים מודרניים נמצא שימוש דומה כדי להראות כיצד התקפה אישית מביאה לצער ותוצאות קשות.

אד הומינם נפוץ מאוד בוויכוחים פוליטיים ופרסונליים. חשוב לזהותו ולהשיב בעובדות ובנימוקים, לא בהתקפות אישיות.

אד הומינם פירושו: תוקפים את האדם במקום את הרעיון שלו. "כשל לוגי" (טעות בהיגיון) זהו שם לטעות כזו.

דוגמה קצרה: מלח אומר שהעולם עגול. מלומד עונה: אתה בור, לכן אתה טועה. זו טעות, כי השכלת האדם לא קובעת אם הרעיון נכון.

לפעמים נדבר על האדם וזה יהיה רלוונטי. למשל אם מישהו מדבר על חוויה אישית, אמינותו חשובה. אבל זה שונה מהתקפה על אופיו בלבד.

- עלבון: אומר רע על האדם במקום להתווכח.
- הטיה: אומר שהאדם מושפע מאינטרס.
- צביעות (tu quoque): אומר "אתה עצמך עושה את מה שאתה מבקר".
- להגיד למבקר לעזוב: במקום לענות על הטענות.

בסיפור בתלמוד היה ויכוח בין שני חכמים. דבר אישי פגע והביא לתוצאה עצובה. גם בסיפורים מודרניים משתמשים בכך כדי להראות עד כמה התקפות אישיות פוגעות.

טיפ: כשמישהו תוקף את האדם, תשאלו מה העדויות והנימוקים לטענה.