אונאת דברים

אונאת דברים היא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג המצוות. משמעותה: אסור לגרום צער לאדם בדיבור, להעליב או לביישו במילים.

הדין נלמד מהתורה יחד עם איסורי אונאה ממונית (התנהגות שלא הוגנת במקח וממכר), אך חז"ל הבהירו כי אונאת דברים חמורה יותר. בגמרא מובאים דוגמאות רבות: לא להיזכר במעשיו הרעים של בעל תשובה כדי לביישו, לא להזכיר לגר (בן הגריםׂ, מי שהצטרף לעם) את העבר שלו באופן משפיל, ולא לבייש אדם על מחלות או שכול. התלמוד גם מזהיר שמשמעות ביזוי פומבי יכולה להיות קשה מאוד.

הפוסקים מביאים את דוגמאות הגמרא כהנחיה: אסור לצער בדרך שמתוארת שם. השולחן ערוך מוסיף איסור לכנות בן אדם בכינוי שמטרתו לביישו, גם אם הכינוי מקובל בחברה.

בתלמוד נאמר שהאיסור חל במיוחד על שומרי תורה ומצוות, כלומר על מי שמקפיד במצוות. יש מחלוקת בין הפוסקים: הרמב"ם והשולחן ערוך לא אימצו את הפירוש הזה כהלכה, והרטב"א פירש שאולי הכוונה לאיסור מיוחד על פגיעה באשת אדם. לעומת זאת, בספר החינוך נכתב שהאיסור נוהג על כל אחד, גם על ילדים, ולגר יש מעמד פגיע יותר ולכן האיסור עליו חמור יותר.

החינוך מסביר כי אם מחריפים או מעליבים אותך, מותר להשיב ולעתים חובה למה שאין בו התחלה של ביזוי. עם זאת יש מי שמעדיפים לשתוק מול חרפה גדולה, וזאת גישה של חסידים שמקדשים סבלנות.

נושא זה הועלה גם בתיאטרון: באוקטובר 2006 הוצגה בעכו ההצגה "אונאת דברים" של אביגיל גרץ, שהציגה את משמעות המושג ואת הבעיות המוסריות וההלכתיות הנלוות לו.

אונאת דברים = איסור לגרום צער למישהו במילים. אסור להעליב או לבייש מישהו.

התורה והחכמים מדברים על זה. הם אמרו שאסור להזכיר לאנשים דברים שעשו בעבר כדי להשפיל אותם. גם אם מישהו התגייר (גר = אדם שהצטרף לעם) או הפך לדתי (בעל תשובה = מי שלא היה דתי בעבר), לא נכפה עליו בזיכרונות מביכים.

החוק הדתי אומר: אל תעליב בשם או במעשה. גם כינוי מעליב אסור אם המטרה לבייש.

כמה חכמים כתבו שזה נכון לכל האנשים, גם לילדים. על גרים הדאגה גדולה יותר כי הם פגיעים יותר.

אם מישהו מעליב אותך, מותר לפעמים להשיב. יש אנשים שבוחרים לשתוק כדי לא להרוס עוד.

המחזה "אונאת דברים" הוצג בפסטיבל עכו ב-2006. הוא עוסק ברעיון ובמשמעות שלו.