איגניקה (Eugenics, מיוונית: 'מוצא טוב') היא תנועה היסטורית ששאפה "להשביח" את המין האנושי על בסיס השפעת התורשה על תכונות מנטליות והתנהגות. תומכיה השתמשו בה כדי להצדיק גזענות, אנטישמיות ויכולתנות. המונח נטבע על ידי סר פרנסיס גלטון בסוף המאה ה-19, והוא קישר בין רעיונות האבולוציה ותורות התורשה לתכניות לשינוי החברה.
גלטון הגדיר איגניקה כמדע של שיפור איכויות מולדות של גזע. ההגדרה רחבה ויכולה להכיל תחומי מדע מודרניים. אחרי מלחמת העולם השנייה המונח נדבק בהקשרים מוסריים שליליים, בגלל מעורבות מוסדות איגניקה בעיקורים ובדעות גזעניות. בשנים האחרונות יש מדענים והיסטוריונים שמבקשים להבחין בין ההיסטוריה המוסרית השלילית לבין ההקשרים המדעיים שבהם האיגניקה נקשרה בעבר.
רעיונות האיגניקה צמחו באנגליה של המאה ה-19. השיח על אוכלוסייה, עוני וברירה טבעית (דרווין והשפעתו) יצר בסיס רעיוני. גלטון, דודו של דרווין, חקר קשרים בין תורשה להתנהגות. הוא טען שניתן להגדיל את אחוז ה"נאותים" בחברה ולהפחית את ה"פגומים" על ידי התערבות חברתית.
גלטון חקר אנשים וניסה למצוא התנהגויות ותכונות תורשתיות. הוא חילק את האיגניקה לשתי גישות: איגניקה חיובית, עידוד ילודה של קבוצות המבוקשות, ואיגניקה שלילית, מניעת התרבות של קבוצות שסוכנוּת אותן ראו נמוכות. רעיונותיו זכו לפופולריות בקרב חלקים מהמעמד הבינוני באנגליה.
במאה ה-20 נפתחו מוסדות לחקר ולקידום איגניקה בגרמניה, באנגליה ובמיוחד בארצות הברית. בארצות הברית נוצרו ארכיונים של משפחות ומהגרים, ופורסמו קמפיינים לקידום "אחריות גזעית". מוסדות אלו קיבלו מימון מאנשי הון מובילים.
הרעיון של "רפיון שכלי" שימש תימוכין לתוכניות מניעת התרבות. מדענים ראו תכונות מסוימות כ"מורשות" דרך גנים. גנים (יחידות תורשה) הם מרכיבים במולקולה התורשתית שקובעים תכונות מסוימות. לפיכך, חלק מהאיגניקאים תמכו בעיקור שיטתי כדי למנוע העברה של תכונות אלה.
הפסיכולוג הנרי גודארד ניסה למדוד אינטליגנציה ולמיין אנשים לפי תוצאות. הוא קבע קטגוריות כמו "מורון" לתיאור אנשים עם יכולת נמוכה. מחקריו והספרים שפרסם חיזקו את חששות הציבור ואת התמיכה בעיקור ובבידוד.
בהתחלה נוהלה הפרדה מינית ומוסדות סגורים. עם התפתחות ניתוחי העיקור הפכה שיטה זו לאמצעי נפוץ. בארצות הברית נחקקו חוקים שמנעו מה"בלתי-כשירים" להתרבות. חלק מהאיגניקאים התנגדו למיון הקשה של מועמדים לעיקור.
ב-1927 פסק בית המשפט העליון האמריקאי בתיק "באק נגד בל" כי עיקור כפוי חוקי. פסיקה זו סללה את הדרך לחקיקה נרחבת ולעיקורים שמומשו בעשרות מדינות. בשנות ה-30 ו-40 התפשטו מדיניות דומות לקנדה, לנורדיות ולגרמניה. הרעיון שימש גם כתשתית לרעיונות הנאציים, ולתוכניות קיצוניות יותר בגרמניה.
התנגדות הגיעה בעיקר מהכנסייה הקתולית, מקבוצות שמאל וממדענים בודדים. לאחר מלחמת העולם השנייה, עם גילוי זוועות השואה, דעכה תמיכת הציבור ברעיונות האיגניים. איגניקה הפכה לרוב כדי לשלילה ורבים רואים בה כתם מוסרי בהיסטוריה המדעית.
במדינות שונות המוסדות והמדיניות השתנו. בשוודיה ובמדינות נוספות בוצעו עיקורים בכמויות גדולות. בברית המועצות התקיימו ניסיונות לשלב איגניקה בתכנון חברתי, ובחלק ממדינות ניתנו אפילו תמריצים להגדלת ילודה בקרב קבוצות מסוימות.
עם התקדמות הגנטיקה והמיפוי הגנומי צפו מחדש שאלות אתיות על אפשרויות לשינוי תכונות אנושיות. היום יש ויכוחים: האם יש מקום לדיון מוסרי על שיפורים מונחים מדעית, והיכן עובר הגבול האתי. רעיונות מהעבר משמשים כאזהרה, ומחקרים מודרניים מנסים להפריד בין שאלות מדעיות ואתיות.
איגניקה (מילה מהשפה היוונית שפירושה "מוצא טוב") הייתה תנועה שעשתה ניסיונות "לשפר" בני אדם. היא הייתה פופולרית בראשית המאה ה-20. תומכיה חשבו שאפשר לשנות מי ילד ומי לא.
המילה שימשה גם למדע וגם לרעיונות רעים. אחרי מלחמת העולם השנייה אנשים רובם ככולם דחו אותה.
הדברים התחילו באנגליה. מדענים חשבו שההורים מעבירים תכונות לילדים. אחד מהחוקרים החשובים היה פרנסיס גלטון.
במדינות רבות ניסו למנוע מאנשים מסוימים להוליד ילדים. זה נעשה בעיקור, כלומר ניתוח שמונע הורות בעתיד. בארצות הברית ובשוודיה נולדו חוקים כאלה.
בארצות הברית בית המשפט אישר ב-1927 עיקורים כפויים. פסיקה זו החזקה את התנועות האיגניות.
הרעיון עזר לרעיונות מסוכנים בגרמניה של היטלר. אחרי מלחמת העולם השנייה אנשים רבים ראו באיגניקה דבר רע. חלק מהמדענים והכנסיות התנגדו לה בהתחלה.
כיום מדברים על שאלות קשורות כשיש אפשרויות גנטיות חדשות. רוב האנשים זהירים מאוד. האיגניקה מזכירה לנו שיש לחשוב גם על מוסר לפני שעושים שינויים בחיים של אנשים.
תגובות גולשים