כשל רגרסיה הוא כשל לוגי רטרודוקטיבי, כלומר הסקה לאחור שמייחסת שינוי לסיבה מסוימת. המונח קשור גם ל'תסוגה לממוצע', נטייה סטטיסטית שבה ערכים קיצוניים נוטים לחזור לקו הממוצע בהמשך. לעתים זוהי טעות מסוג פוסט הוק, כלומר להניח שמה שמגיע אחרי גרם למה שקדם לו, גם אם זה מקרי.
כשיש הצלחה גדולה, לעיתים בפעם הבאה תהיה ירידה. זאת משום שחלק מההצלחה היה מזל, לא תמיד גורם קבוע. אותו דבר נכון לגבי כישלון גדול, לאחריו עשויה להתרחש התאוששות טבעית. אנשים לעיתים מצפים שהביצועים הגבוהים יימשכו, בגלל היוריסטיקת ייצוגיות, נטייה לחשוב שמשהו יוצג כייצוגי של הממוצע.
עוד גורם הוא פעולה מתקנת אחרי תוצאה קיצונית. לפעמים עושים שינוי ברור, ואז הביצועים חוזרים לנורמה. בעקבות כך נוצר קישור שגוי בין הפעולה המתקנת לשיפור, במקום להכיר ברגרסיה הטבעית.
המונח נטבע על ידי פרנסיס גלטון בשנת 1885 במחקר על גובה. הוא הראה כי ילדים של הורים גבוהים מאוד או נמוכים מאוד נוטים להיות קרובים יותר לממוצע גובה.
כשל הרגרסיה משפיע גם על מדיניות: ענישה נראית כנוהג פעיל וברי־הבחנה, ולכן מקושרת בטעות לשיפור תוצאות, בעוד מתן חופש פחות ניכר.
כשל רגרסיה קורה כשמשהו קיצוני חוזר לתווך הרגיל. תווך זה הוא הממוצע, כלומר הערך הטיפוסי.
אם מישהו מצליח מאוד פעם אחת, לפעמים הוא יתלונן פחות בפעם הבאה. זה קורה כי המזל עזר לו אז, ולא תמיד זה יקרה שוב. אותו דבר קורה אחרי כישלון גדול, לעיתים יש שיפור טבעי אחרי כן.
אנשים לפעמים חושבים שהתיקון או העונש הם שגרמו לשינוי. לעיתים זה טעות. פרנסיס גלטון כתב על זה בשנת 1885. הוא הראה שילדים של הורים גבוהים או נמוכים מאוד יהיו קרובים יותר לגובה הממוצע.
גם במדיניות זה קורה: אנשים רואים עונש ועושים לו קרדיט על השינוי. לעתים הפתרון היה פשוט החזרה של המצב לממוצע.
תגובות גולשים