אייקידו (ביפנית: 合気道; בתרגום חופשי: הדרך להרמוניה עם הקי) היא אמנות לחימה יפנית מודרנית. היא פותחה בין שנות ה-20 וה-60 של המאה ה-20 על ידי מוריהיי אואשיבה (1883, 1969), שנודע כ"או סנסאי", המורה הגדול. אואשיבה בנה את האייקידו מהכלאה של שיטות לחימה יפניות קלאסיות, בעיקר דאיטו-ריו וג'ו ג'יטסו.
האייקידו נועד לא רק לניצחון פיזי אלא גם לפתח את הגוף והנפש ולתרום לחברה טובה יותר. עקרון מרכזי אומר "ניצחון נכון הוא ניצחון על עצמך", כלומר יש לנטרל התקפה תוך הימנעות מפגיעה מיותרת. רוב הסגנונות נמנעים מתחרויות ונותנים דגש על תרגול ולא על השוואות של נצחונות.
המילה אייקידו ניתנת לתרגום כ"הדרך לפעולה מתאימה" או "הדרך להרמוניה עם האנרגיה".
אואשיבה שילב לימודים במספר שיטות לחימה, ואף הושפע רוחנית מתנועת האומוטו. השם אייקידו הוצע בידי אוניסאבורו דג'וצ'י, מורו הרוחני של אואשיבה, בשנת 1926. השיטה המשיכה להתפתח במהלך חייו של אואשיבה, ולאחר מותו המשיכו בנו ותלמידיו לפתח אותה. האייקידו הגיע למערב בשנות ה-50; ב-1951 דרך צרפת, וב-1953 הגיעו מורים להוואי וארה"ב.
הקשר לאומוטו (תנועה דתית יפנית) חיזק ברוח האייקידו את רעיון השלום והפיכת האנרגיה של המתקפה לכיוון אחר בלי להזיק.
לאחר מלח"ה הוטל איסור על אמנויות לחימה. האייקידו הותר בפומבי כבר ב-1948, חלקית בגלל אופיו השוחר שלום.
האימון משלב מרכיב מנטלי ופיזי. המנטלי כולל מדיטציה קצרה (מוֹקוּסוֹ) ותרגילי נשימה. המתאמנים לומדים להרפות, לנשום נכון ולשמור על קור רוח בעת התקפה. הפיזי משפר גמישות, קואורדינציה וסיבולת. לומדים גם נפילות וגלגולים בטיחותיים (אוקמי, קבלת הטכניקה). יש אימון בנשק מסורתי מעץ: חרב (בוקן), מקל (ג'ו) ופגיון (טאנטו).
ברוב התרגולים עובדים בזוגות בדוג'ו, מקום האימון. לכל זוג שני תפקידי יסוד: אוּקֶה (אוקה), התוקף, וטוֹרי, המגן. כאשר טורי מבצע הטלה קוראים לו נאגה. האוקה לומד לקבל את הטכניקה בלי להיפגע, וטורי לומד להשתלב עם כוח המתוקף מבלי להשתמש בכוח מיותר.
הטכניקות מבוססות על הסטת כוחו של התוקף, איחוד עם התנועה שלו, והטלה או ריתוק בסיום. יש גם חבטות ואחיזות שמקורן בעבודת חרב וגישות הגנה נגד נשק.
מערכת הדרגות מתחילה בקיו (דרגות חניכה). ילדים מתחילים בקיו 10 ומתקדמים עד קיו 1. חגורה שחורה (שודאן, דאן ראשון) ניתנת החל מגיל 15. בבוגרים מקובל להתחיל בקיו 5. דרגות דאן גבוהות ניתנות לאחר המלצות ומבחנים.
עם הזמן התפתחו זרמים וסגנונות שונים, כשהאייקיקאי הוא הזרם המרכזי. בתוך זרם אחד גם יש הבדלים בין דוג'ו למורה, לפי הדגשים האישיים.
הדוג'ו הראשון בישראל שהוכר על ידי אייקיקאי נוסד בתל אביב ב-1982 על ידי איתן בן-מאיר סנסיי. קיים ארגון אייקיקאי ישראל המוכר על ידי ה'הומבו דוג'ו' ביפן, ומדי פעם מגיעים מורים יפניים בכירים לערוך סדנאות ומבחנים.
אייקידו היא אומנות לחימה יפנית. המייסד הוא מוריהיי אואשיבה. הוא חי בין 1883 ל-1969. האייקידו מדגיש שלום והרמוניה.
באייקידו לומדים להגן בלי לפגוע. המטרה היא לנתב את כוח התוקף לשם עצירה, לא לפגוע בו.
אייקידו פירושו הדרך להרמוניה עם האנרגיה. זה אומר לעשות פעולה מתאימה בזמן הנכון.
אואשיבה שילב טכניקות מחישובים עתיקים ולימד באירופה ובאמריקה בשנות ה-50. השם ניתן לו ב-1926.
יש אימון מנטלי ופיזי. קודם עושים מדיטציה קצרה (מוֹקוּסוֹ = ישיבה שקטה). לומדים לנשום עמוק ולהירגע. מתרגלים נפילות וגלגולים בטוחים שנקראים אוקמי, כך לא כואב כשנופלים.
מתאמנים עובדים בזוגות בדוג'ו, מקום האימון. אחד עושה את התפקיד של אוּקֶה (האדם שמתחיל את התקיפה). השני הוא טוֹרי (המגן). הטורי לומד להטיל או לרתק בלי שימוש בכוח גדול.
לומדים גם להשתמש בכלים מעץ: חרב עץ (בוקן), מקל (ג'ו) ופגיון עץ (טאנטו). זה עוזר לשלוט בתנועה.
מתחילים ב"קיו" (דרגות חניכה). ילדים מתחילים בקיו 10. חגורה שחורה נקראת דאן, והמשיגים בה צריכים להיות לפחות בגיל 15.
הדוג'ו הראשון המוכר בארץ נפתח בתל אביב ב-1982. יש ארגון גדול שמאגד את בתי הספר בארץ.
תגובות גולשים