אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן־יהודה (1858, 1922) נולד כאליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוז'קי שבפלך וילנה. בגיל צעיר התייתם מאביו ולמד בישיבה, שם נחשף לדקדוק ולספרות עברית. בהשפעת תנועת ההשכלה קיבל משיכה ללשון העברית ולרעיונות תחייתה. בשלהי שנות ה־70 של המאה ה־19 למד בגימנסיה ובפריז, שם שינה זמנית את שם משפחתו ל'אליאנוב' וניהל תרגומים כדי להתפרנס. מחלת שחפת השפיעה על בחירתו לעזוב את לימודיו ולעלות לארץ ישראל.

בשנת 1881 הגיע ליפו והתיישב בירושלים. שם החל לפעול בשיטתיות להחיית הדיבור העברי. דיבר רק עברית בביתו, כתב ספרי לימוד וקידם תוכניות הוראה שכולן בעברית. בנו בן־ציון כונה "הילד העברי הראשון" כי דובר בביתו עברית כל העת. ב־1884 ייסד את העיתון "הצבי" ואת העיתון "מבשרת ציון" כדי להנכיח עברית מודרנית.

ב־1893 נאסר בן־יהודה על ידי הרשויות העות'מאניות בעקבות מאמר שהרשויות והמתנגדים ראו כסכנה פוליטית. חברי היישוב הישן תקפו אותו והוכרזו עליו חרמות, איסורים חברתיים מטעם הרבנים. לאחר משפט וערעור זוכה ב־1894, והעונש בוטל. המאסר חיזק את מעמדו בעיני חלקים מהציבור, אך גם הפיל עליו תביעות וקשיים כלכליים.

בן־יהודה המשיך בפעילותו גם במחאה פנימית נגד מנהיגי היישוב הישן ובמחלוקות עם סופרים ומנהיגים ציוניים. ב־1913 נשא מעורבות ב"מלחמת השפות", הוויכוח על שפת ההוראה במוסדות חינוך, שבו ניצחו תומכי העברית. ב־1919 לחץ על הנציב הבריטי הרברט סמואל להכיר בעברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ.

פועליו הפרטיים והציבוריים כוונו להפיכת העברית לשפת יום־יום. ייסד אגודות דיבור עברי, חברות לשפה ואת "ועד הלשון העברית", הגוף שלימים הפך לאקדמיה ללשון העברית, כלומר הגוף הרשמי של הלשון. ערך ועורר דיון בעיתונות והוציא לאור ביטאונים, ובהם גם עיתון ילדים. הוא החל לחבר את "מילון בן־יהודה", מילון היסטורי שמראה שימושים של מילים לאורך זמן. בחייו יצאו חמישה כרכים; העבודה הושלמה רק באמצע המאה ה־20.

כחלק מעבודתו חידש מילים רבות, לעיתים בשליפתן ממקורות עתיקים או בהתאמתן לצרכים מודרניים. חלק מהמילים שקלטה השפה הן "מדרכה", "גלידה", "מברשת" ו"רכבת". הוא גם השתמש במילים מן הערבית כשהן התאימו.

בן־יהודה נפטר ב־1922 ממחלת השחפת ונקבר בהר הזיתים. קבורתו הושלמה למרות התנגדויות של חלקים דתיים. ארכיונו שמור בארכיון הציוני. שמו מזוהה עם תחיית העברית: בתי ספר, רחובות והמושבה "אבן יהודה" נקראו על שמו. תרומתו הייתה בעיקר רעיונית וסמלית; ההחייאה המעשית של העברית התרחשה בעיקר בבתי הספר ובמושבות של העלייה הראשונה והשנייה.

בן־יהודה זכה להכרות בין־לאומית: הפך ליקיר אונסק"ו ב־2007, גוגל ציין את יום הולדתו בדודל ב־2013, וב־2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית. בשנת 2024 הובא דמותו לסדרה טלוויזיונית בשם "הצבי".

אשתו הראשונה הייתה דבורה, שילדה חמישה ילדים. לאחר פטירתה נישא לחמדה, אחותה, ושוב זכה למשפחה ותמיכה במפעלו. כמה מילדיו ובני משפחתו כיהנו בתפקידים ציבוריים ועיתונאיים בעתיד.

אליעזר בן־יהודה נולד ב־1858 במקום שנקרא היום בלארוס. שמו המקורי היה פרלמן. בגיל צעיר למד בישיבה והתחבר ללימוד העברית.

הוא עלה לארץ ב־1881 והתיישב בירושלים. שם הוא דיבר עברית בביתו תמיד. בנו בן־ציון כונה "הילד העברי הראשון". הוא כתב ספרי לימוד והקים עיתונים בעברית.

ב־1893 עצרו אותו השלטונות בגלל מאמר שנחשב מסוכן. רבנים וחלקים מהקהל כעסו עליו ואף הכריזו חרם.‏ חרם הוא איסור שהקהילה מטילה על אדם. אחרי ערעור הוא זוכה ב־1894.

בן־יהודה הקים אגודות של דיבור עברי. הוא עמד בראש "ועד הלשון", שהיום נקרא אקדמיה ללשון העברית. הוא כתב את "מילון בן־יהודה". מילון היסטורי הוא ספר שמראה היכן ומתי השתמשו במילים בעבר.
הוא המציא או החזיר מילים כמו "בובה", "גלידה" ו"רכבת".

הוא מת ב־1922 ממחלה בשם שחפת. נקבר בהר הזיתים. על שמו קראו רחובות ובתי ספר בישראל. אונסק"ו והציבור ציינו את פועלו אחרי מותו.

אשתו הראשונה דבורה מתה. אחר כך נישא לחמדה, אחותה. הם גידלו משפחה גדולה ותמכו בעבודתו.