אלן פינקלקראוט (נולד ב-30 ביוני 1949) הוא פילוסוף יהודי-צרפתי, בן יחיד להורים ניצולי השואה.
פינקלקראוט נולד בפריז. אביו ואמו הם ניצולי שואה ממוצא פולני. אביו שרד את אושוויץ וחזר לצרפת. פינקלקראוט למד בתיכון על שם אנרי הרביעי ונכשל בקבלה ל־École normale supérieure ברחוב אום (מוסד הכשרה ללימודים גבוהים). התקבל במקום זאת ל־École normale supérieure סן קלוד, וקיבל תארים בספרות מודרנית ובפילוסופיה. הוא לא שירת בצבא, מאחר שקיבל פטור.
קריירת ההוראה שלו כללה שיעור בתיכון בווה ב-1974, הוראת ספרות צרפתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בין 1976, 1978, ופרופסורה בהיסטוריה של הרעיונות באקול פוליטקניק בין 1989, 2004. בשנת 2000 הקים את "בית הספר ללימודי לוינס". בתחילת 2014 פרש ממשרתו באקול פוליטקניק והוחלף על ידי מיכאל פסל. ב-10 באפריל 2014 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית למדעים, ומלא את מושב מס' 21.
פינקלקראוט מנהל תוכנית קבועה ברדיו France Culture ומבקר רפורמות בחינוך ובהשכלה הגבוהה בצרפת. במהלך מחאת האפודים הצהובים (2018, 2019) קטעו מפגינים צעקות אנטישמיות כלפיו בעת שהתקרב להפגנה, אירוע שזכה לתשומת לב תקשורתית רחבה.
פינקלקראוט נחשב לאינטלקטואל בולט בצרפת ובעל השקפה הומניסטית (התמקדות בערך האדם). הוא כותב על ספרות, אהבה, לאומיות, יהדות, קולוניאליזם ומורשת תרבותית. הוא מדגיש את הממד הטרגי בחיים ושומר על יחס מסורתי לערכים תרבותיים.
עיקר ההשפעה הפילוסופית שלו מגיעה מעמנואל לוינס (פילוסוף שמתמקד במוסר וביחס לאחר) ומחנה ארנדט (פילוסוף שעסק בפוליטיקה ובמוסר). הוא כותב על פילוסופיה של המוסר וזיכרון השואה, ומנסה לחדש ולנסח מחדש זהות יהודית באירופה שלאחר המלחמה.
כמה ספרים מרכזיים שלו: יחד עם פסקל ברוקנר כתב ב-1977 את Le nouveau désordre amoureux, שבו הוא ובְּרוקנר מבקרים חלק מהרעיונות של המהפכה המינית וחוששים על ערכה של האהבה. בספר Le Juif imaginaire (1981) הוא בוחן זהות יהודית בדור שאחרי המלחמה ומדבר על חובת הזיכרון, אך גם על הסכנה של הצגת עצמם תמיד כקורבנות. כתיבתו על זיכרון השואה ממשיכה ב־L'Avenir d'une négation (1982) וב־La mémoire vaine (1989). בספר La Defaite de la pensee (1987) הוא מותח ביקורת על רלטיביזם ו"תקינות פוליטית" (הרעיון שכדאי לקבל כל אמונה רק בגלל שמחזיקה בה קבוצה) וטוען שזה פוגע בשיח ההגיוני.
פינקלקראוט מזוהה עם ציונות ומגן על זכות קיומה של ישראל. הוא רואה התנגדות לקיומה של מדינה יהודית לעיתים כביטוי לאנטישמיות. הוא היה בין מייסדי ארגון JCall, התומך בפתרון שתי המדינות. יחד עם זאת, הוא מבקר גם מדיניות ישראלית מסוימת; ב-1982 גינה את המלחמה בלבנון, וטען שהיא לא נבעה מסכנה קיומית.
הוא מעורב גם בעימותים ציבוריים: ב-2004 הוגשה נגדו תביעת דיבה על ידי הבמאי אייל סיון; בתי המשפט דחו בסופו של דבר את התביעה אך קבעו שאמירותיו היו בוטות. בראיונות אחרים, כגון ב-2005, התעוררו מחלוקות על אמירותיו כלפי מוסלמים בצרפת, והוא התנצל על כמה ניסוחים.
הוזכר כי זכה להכרה ציבורית ומוסדית, וב-2014 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית למדעים.
מהספרים המרכזיים: Le nouveau désordre amoureux (1977), Le Juif imaginaire (1981), L'Avenir d'une négation (1982), La Defaite de la pensee (1987), La mémoire vaine (1989) ועוד כתבים על תרבות וזהות.
יצא בעברית בין השאר ספרו "בשם האחר: הרהורים על האנטישמיות שבפתח" (מהדורת 2004).
פרסם בצרפתית ספרים ומאמרים רבים בנושאי תרבות, זהות וזיכרון.
אלן פינקלקראוט נולד ב-30 ביוני 1949 בפריז. הוא פילוסוף. פילוסוף = אדם שחושב על רעיונות חשובים.
הוריו היו ניצולי השואה. ניצולי השואה = אנשים ששרדו רדיפה קשה של יהודים במלחמת העולם השנייה.
הוא למד ספרות ופילוסופיה ולימד בבית ספר ותיכונים. הוא לימד גם באוניברסיטה בקליפורניה.
בשנת 2014 בחרו אותו למקום חשוב באקדמיה צרפתית.
פינקלקראוט כתב על אהבה, תרבות וזהות יהודית. הוא מתעניין בזיכרון השואה ובמוסר. בדרך כלל הוא מדבר על חשיבות המורשת והמסורת.
הוא הושפע מהפילוסופים לוינס וחנה ארנדט. אלו אנשים שחשב על מוסר ופוליטיקה.
הוא תומך בזכות קיומה של ישראל. הוא היה בין מקימי ארגון בשם JCall, שתומך בשקט ובפתרון שתי המדינות.
הוא גם עורר מחלוקות בציבור, למשל בעקבות דברים שאמר בתקשורת ובהפגנות.
נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית בשנת 2014.
כתב ספרים על אהבה, זהות וזיכרון. בין הספרים: Le nouveau désordre amoureux ו‑Le Juif imaginaire.
יצאו כמה עבודות שלו גם בעברית.
כתב רבות בצרפתית על תרבות וזהות.
תגובות גולשים