אסתר ראב

אסתר ראב (25.4.1894, 4.9.1981) נחשבת למשוררת הצברית הראשונה, כלומר משוררת ילידת ארץ ישראל. שירתה מושפעת מאוד מנופי הארץ ומחיי המושב. היא בולטת כסופרת ומשוררת ששינתה מעט את סגנון התקופה.

אסתר נולדה וגדלה במושבת פתח־תקווה. הוריה, לאה ויהודה ראב, היו מהמייסדים. אביה היה דמות חשובה בעיניה, והיחס אליו השפיע עליה שנים. בגיל כ־15 אסר אביה עליה ללמוד בבית הספר המעורב של המושבה. חוויות הילדות והחקלאות במושבה נחקקו בשירתה.

בשנים 1913, 1914 התגוררה בדגניה ושבה לפתח־תקווה. בסוף 1921 נישאה בקהיר ליצחק גרין, בן דודתה, ושהתה תקופה במצרים. חזרה אחר כך לתל־אביב ולבסוף לפתח־תקווה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות. החלה לפרסם שירים בתחילת שנות ה־20.

ספרה הראשון קמשונים פורסם ב־1930. בזמנו שלטו שתי אסכולות ספרותיות מרכזיות, אך ראב לא השתייכה לאף אחת מהן. היא ציינה שהיא מרגישה קרובה רק ליצחק שנהר. החוקר צבי לוז ראה בה דמות שיושבת בשולי הזרם הספרותי.

השורשים בקרקע ובנוף הארצישראלי חשובים ביצירתה. השפה שלה פשוטה וארצית, והתיאורים נובעים מהחוויה הישירה של הארץ. השירים שלה לא רק מדברים על אהבת הארץ, רבים מהם צומחים מתוך התחושה של הארץ עצמה.

כתיבתה נעשתה בחרוז חופשי (שירה בלי כללים נוקשים של ריגוש או משקל). החופש הפואטי שלה הוא פשוט ולא מבקש להרשים בטכניקה. רבים משיריה כתובים כזרם אחד ארוך, ללא בתים ברורים.

האהבה אצל ראב קשורה גם היא לאדמה ולתחושה הצברית. היא מציגה דמות של אישה אוהבת שלא תמיד נמצאת ברוך רגוע, אלא באהבה שנושאת גם כאב וחוזק.

ראב תרגמה שירים משפות שונות. בין השמות המוזכרים בפרט: אוטוקר בז'זינה (תרגמה מגרמנית) וז'רמן בומון (תרגמה מצרפתית).

זכתה בפרס קוגל ב־1964 על ספרה שירי אסתר ראב (שיצא בשנה שלפני כן). ארכיון כתביה הושם במכון גנזים בבית אריאלה. ב־2025 פרסם המכון שיר אהבה בכתב ידה בשם ברוך שעשני אשה. ברחוב בשכונת נווה גן בפתח־תקווה נקרא על שמה "שירת אסתר".

לאחר מותה כונסה יצירתה לשני ספרים.

אסתר ראב (1894, 1981) הייתה משוררת ילידת ארץ ישראל. לכן קראו לה המשוררת הצברית הראשונה. צברית כאן פירושו ילידת הארץ.

אסתר נולדה בפתח־תקווה. אביה יהודה ואמה לאה היו מהמייסדים. כשהיתה נערה אביה אסר עליה ללמוד בבית ספר מעורב. זה עצב אותה. היא גדלה בעבודת החווה ולימדה גם בבגרותה.

היא התגוררה בדגניה לתקופה. התחתנה ב־1921 בקהיר עם יצחק גרין. חיה בתל־אביב ושבה בסוף לפתח־תקווה.

הוציאה ספר בשם קמשונים ב־1930. היא לא השתייכה לקבוצות המשוררים של זמנה. שירתה מושפעת מאוד מהארץ ומהטבע.

כתבה בחרוז חופשי. זה אומר שאינה כרוכה בכלליי שיר קשיחים. השירים שלה פשוטים וזורמים.

שירי האהבה שלה נובעים גם מהטבע. האהבה המתוארת היא חזקה ולעיתים עצובה.

תרגמה שירים משפות אחרות, בין השאר מגרמנית ומצרפתית.

זכתה בפרס קוגל ב־1964. כתביה נשמרו במכון גנזים. ב־2025 המכון פרסם שיר בכתב ידה בשם ברוך שעשני אשה. רחוב בפתח־תקווה נקרא על שמה.

אחרי מותה יצירתה כונסה לשני ספרים.