ארנולד טוינבי

ארנולד ג'וזף טוינבי (14.4.1889, 22.10.1975) היה היסטוריון בריטי שכתב את מגנום אופוס שלו, המחקר של ההיסטוריה (A Study of History), בספרים בני 12 כרכים (1934, 1961). עבודה זו היא ניסיון לסינתזה של היסטוריה עולמית. טוינבי הציג מטא-היסטוריה, כלומר ניתוח גדול ומכליל של דפוסי עלייה, שיא ונפילה של תרבויות.

טוינבי נולד בלונדון. למד בווינצ'סטר קולג' ובבייליול באוקספורד. החל ללמד בבייליול ב-1912, ולימד גם בבית הספר לכלכלה של לונדון ובמוסדות בינלאומיים כמו RIIA. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבד במחלקת המודיעין של משרד החוץ הבריטי. הוא חקר את רצח העם הארמני והעריך את מספר ההרוגים בכ-600,000, 800,000. לאחר המלחמה שימש ציר בוועידת השלום בפריז.

בין נושאי חייו הפרטיים: נישא פעמיים. נישואיו הראשונים לרוזלינד מארי הולידו שלושה בנים. לאחר גירושין נישא לוורוניקה בולטר ב-1946. במהלך מלחמת העולם השנייה חזר לעבוד במשרד החוץ והשתתף במשאים ומתנים אחרי המלחמה.

טוינבי ראה היסטוריה כעלייתן ונפילתן של תרבויות. כאן "תרבות" לא כמדינה אלא כגוף של אמונות, מוסדות ועיצובים חיים משותפים. הוא דחה גישות דטרמיניסטיות שאומרות שתרבויות נופלות במחזורים טבעיים בלתי נמנעים. במקום זאת הציע מודל של "אתגר ותגובה": תרבויות צומחות כשמיעוטים יצירתיים (קבוצות קטנות שיוצאות עם רעיונות חדשים) נותנים פתרונות לאתגרים קשים. אם התגובה מוצלחת, התרבות מתפתחת. אם לא, היא נכנסת להידרדרות. משפט מרכזי שלו אומר שתרבויות "מתות מהתאבדות, לא מרצח", כלומר בגלל כישלונות פנימיים ולא רק בגלל התקפות חיצוניות.

טוינבי שאב השראה מאבן חלדון, והשתווה לפילוסופים היסטוריים אחרים כמו אוסוואלד שפנגלר. עם זאת, הוא הדגיש תפקיד דת ומוסדות חברתיים בתהליכים ההיסטוריים.

לטוינבי היתה בעיה בהתאמת היהודים לתאוריית התרבויות שלו. הוא תיאר את היהדות כ"מאובן", קיומה נחשב לו שארית של תרבות ישנה. לפי טוינבי, הישגים של היהודים בעבר השפיעו על הדת והתרבות הנוצרית, אך הוא לא הכיר בשינויים מאוחרים באופן מלא. הקמת מדינת ישראל וההתחדשות הלאומית של היהודים שברו לדעתו חלקים מתאורית ה"מאובן".

בטונביי חזר והתבטא בצורה חריפה נגד הציונות ומדינת ישראל. הוא אף השווה כמה פעולות של כוחות יהודיים במלחמת העצמאות לפעולות נאציות, והשימוש בהשוואות אלו עורר זעם רב. לכך נוספו ביטויים כמו פגיעה בדמותם ההיסטורית של היהודים. בעקבות דבריו הוא הותקף בחריפות על ידי אינטלקטואלים יהודיים, ובכללם הרצאות נגדו מאת אבא אבן.

בינואר 1961 התקיים וויכוח פומבי בין טוינבי לבין יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה. הוויכוח שודר ברדיו והזוכה הרשמי היה הרצוג. האירוע גרר עניין גדול בישראל ומחוצה לה, והקלטותיו נמכרו רבות.

השפעתו של טוינבי על ההיסטוריוגרפיה המקצועית הייתה מוגבלת. חלק מההגות שלאחר המלחמה קיבלה אותו כחזון כולל, והוא היה ידוע בקהלים רחבים, כולל עריכה ומונחים שאומצו על ידי הוגים באסיה. עם זאת רבים ראו בתאוריותיו ספקולטיביות, סלקטיביות או מתארות יתר על המידה את תפקיד הדת.

מטבע הדברים, טוינבי נתפס על ידי רבים כאנטישמי. זאת בין השאר בעקבות הערותיו על היהודים והשוואותיו לגבי אירועים אלימים. יחד עם זאת הכיר בתרומתם של היהודים למורשת הדתית והתרבותית של העת העתיקה.

בסוף המאה ה-20 הופיע שמו בהקשרים פופולריים, למשל על אריחים מסתוריים שהוצבו בכבישים בארצות הברית, המכונים "אריחי טוינבי".

ארנולד טוינבי (1889, 1975) היה היסטוריון בריטי. הספר הגדול שלו נקרא "מחקר של ההיסטוריה". זהו סדרת ספרים על איך תרבויות גדלות ונופלות. "תרבות" כאן פירושה דרך חיים, אמונות ומוסדות של קבוצה.

הוא נולד בלונדון ולמד באוקספורד. שלט בעבודה אקדמית והעביר זמן גם במשרדי הממשלה במלחמות. בזמן מלחמת העולם הראשונה חקר את רצח ההמוני של הארמנים והעריך כ-600,000, 800,000 הרוגים. אחרי המלחמות השתתף בשיחות שלום.

טוינבי אמר שתרבויות עולות כשהן עונות לאתגרים. "אתגר" הוא בעיה קשה. "מיעוטים יצירתיים" הם קבוצות קטנות שממציאות פתרונות. אם הפתרון עובד, התרבות מתחזקת. אם לא, היא נחלשת.

טוינבי טען שההיסטוריה של היהודים שונה מהחוקות שהוא תיאר. הוא קרא ליהדות "מאובן", כלומר שריד של תרבות ישנה. הקמת מדינת ישראל הפריכה חלק מרעיונותיו. הוא גם כתב דברים קשים על מעשים בזמן מלחמת העצמאות. דבריו אלה גרמו למחלוקת גדולה. רבים כעסו עליו.

ב-1961 היה לו וויכוח פומבי עם יעקב הרצוג, שגריר ישראל. הרצוג ניצח בוויכוח. האירוע שודר ברדיו וככלל עורר עניין רב.

תאוריותיו היו מפורטות אבל לא כל ההיסטוריונים קיבלו אותן. הוא השפיע על כמה הוגים בעולם, ובעת החדשה שמו הופיע גם בהקשרים מוזרים כמו "אריחי טוינבי" על כבישים בארצות הברית.