ארס מוריינדי

״ארס מוריינדי״ (״אומנות המיתה״) הם שני טקסטים לטיניים משנים 1415 ו-1450. הם נותנים עצות על פרוטוקולים ולחוות ״מוות טוב״, כלומר איך למות כיאות לפי התפישות הנוצריות של ימי הביניים המאוחרים. הטקסטים נולדו בהקשר של ההשפעות מה״מוות השחור״, שפרץ כ-60 שנים קודם, ושל התהפוכות החברתיות שאחריו. הם היו פופולריים ותורגמו לשפות רבות במערב אירופה, והם ראשונים בסוגת מדריכי המיתה במערב.

הגרסה הארוכה נכתבה ב-1415 על ידי נזיר דומיניקני אנונימי, ככל הנראה לבקשת מועצת קונסטנץ (כנס נוצרי גדול בין 1414 ל-1418). היא התקבלה ורוכזה בשפות רבות, ובמיוחד בהשפעה על ספרות דתית באנגליה עד המאה ה-17.

החיבור מחולק לשישה פרקים קצרים:
- פרק 1: מציג שגם למיתה יש צד טוב, ומנחם את הגוסס (האדם שמותו קרוב).
- פרק 2: מתאר חמישה פיתויים שניצבים בפני הגוסס וכיצד להימנע מהם.
- פרק 3: מונה שבע שאלות שיש לשאול את הגוסס ותנחומים רוחניים.
- פרק 4: מדגיש את הצורך לחקות את חייו של ישו.
- פרק 5: נותן כללי התנהגות לחברים ולמשפחה בזמן ערש דווי.
- פרק 6: כולל תפילות להיאמר עבור האדם הגוסס.

הגרסה הקצרה הופיעה בסביבות 1450 בהולנד. היא אימצה בעיקר את פרק 2 מהגרסה הארוכה, והיא בנויה מאחת-עשרה גלופות, תמונות הדרכתיות שקל להסבירן ולזכור. עשר הגלופות הראשונות מחולקות לחמישה זוגות: תמונה של שטן שמציג פיתוי, ולידה תמונה של התרופה המתאימה. הגלופה האחרונה מראה את הגוסס מתקבל כנראה לגן העדן, בעוד השטנים שבים לגיהנום. גרסה זו הייתה פופולרית, אך לא תורגמה לאנגלית.

לפני המאה ה-15 לא הייתה מסורת רחבה שמדריכה כיצד להתכונן למות ולסדר טקסים עבור מתים; פרקטיקות אלה נשמרו לרוב בידי הכמורה (הכמרים). אחרי ״המוות השחור״ נפגעה כמות הכמורה, ולכן היה צריך כלי פשוט שיתן הכוונה לציבור. ״ארס מוריינדי״ מילאה תפקיד זה והציגה סוג של ״כומר וירטואלי״, הנחיות ותמונות שאפשרו למשפחות ולגוססים לקבל נחמה והנחיות גם ללא נוכחות כומר. במשך הדורות נכתבו פירושים והרחבות על החיבור, ביניהם פירושים ידועים מאת רוברטו בלרמינו.

״ארס מוריינדי״ (״אומנות המיתה״) הם שני ספרים בלטינית משנות 1415 ו-1450. הם נותנים עצות איך למות בשלווה לפי האמונה הנוצרית. הספרים נכתבו אחרי המגפה הגדולה שנקראה ״המוות השחור״. הם הפכו לפופולריים ותורגמו לשפות רבות.

הגרסה הארוכה נכתבה ב-1415 על ידי נזיר דומיניקני לא ידוע. היא מחולקת לשישה פרקים קצרים:
- פרק 1: מסביר שלמוות יש גם צד נחמד שמנחם את האדם הגוסס. (גוסס = אדם שמתו קרובה)
- פרק 2: מתאר חמישה פיתויים שעלולים להטריד את הגוסס.
- פרק 3: מציע שבע שאלות לתנחום ולסיוע.
- פרק 4: קורא לחקות את ישו.
- פרק 5: מסביר איך המשפחה והחברים צריכים להתנהג ליד ערש הדווי.
- פרק 6: כולל תפילות להגיד עבור הנפטר.

הגרסה הקצרה הופיעה כ-1450 בהולנד. היא כוללת אחת-עשרה גלופות. גלופה = תמונה הדרכתית. עשר הגלופות הראשונות מראות חמש פיתויים ותמונות של תרופות רוחניות אליהם. הגלופה האחרונה מראה את האדם הגוסס כנראה נכנס לגן העדן, והשטנים חוזרים לגיהנום.

לאחר המגפה היו פחות כמרים (אנשים שהובילו תפילות). לכן הספרים עזרו לציבור להכיר פרוטוקולים, תפילות וניחומים. הם נתנו הכוונה למשפחות ולגוססים עכשיו, כשלא תמיד היה כומר זמין.