בדיחה

בדיחה היא אמירה שמטרתה להצחיק. אורכה משתנה, בדרך כלל כמה משפטים, והיא יכולה להיות יצירה עצמאית או חלק ממערכון, נאום או הרצאה. אנשים רבים מספרים בדיחות לפעמים; יש מי שעושה זאת מקצועית, קומיקאים או סטנדאפיסטים (אדם שמספר בדיחות על הבמה). יצירת בדיחות מוצלחות דורשת יצירתיות ולעתים זיכרון טוב.

בדיחות מעוררות צחוק, שהוא בריא: הצחוק משחרר הורמונים משפרי מצב רוח. חוקרים, כולל פרויד, חקרו בדיחות כדי להבין את התת־מודע. בדיחה ממלאת גם תפקיד חברתי: היא מרגיעה שיחות קשות ועוזרת לאנשים להרגיש בנוח. חלק מן המרצים והדוגמה התלמודית מראים שמשתמשים בבדיחות כדי לפתוח שיעור.

בדיחה מבוססת בדרך כלל על רעיון פרדוקסלי או אבסורדי, משהו שאיננו צפוי. אלמנט ההפתעה חשוב: אם אין הפתעה, רוב הסיכויים שהבדיחה לא תצחיק. לפעמים צריך ידע תרבותי כדי להבין בדיחה מסוימת. צחוק נוצר לעתים מהסתירה בין מה שהמוח מצפה לו לבין מה שנאמר, כאשר המוח מוותר על פתרון הרצף ההגיוני משתחררת אנרגיה והנבדח צוחק. קצרה ושנונה היא בדיחה טובה; סיפור ארוך עלול לפגוע בשנינות.

תיאוריות מסוימות ראו בצחוק תחושת עליונות על האחר, אבל תיאוריות אלה לא מסבירות הכל. לעתים אנו צוחקים כי האירוע לא פוגע בנו אישית. בדיחות על קבוצות או מקצועות יכולות להצחיק ממשתתפים מחוץ לקבוצה, ולעיתים גם את המחויבים להן אם הם מרגישים מובחנים.

הומור בנוי על הפער בין ציפיותינו לבין התשובה המפתיעה. דוגמה פשוטה: שאלה על ניגון בפסנתר אחרי ניתוח יכולה לקבל תשובה שמפתיעה כי השואל מעולם לא ידע לנגן. אם מורידים את ההפתעה, הבדיחה מפסיקה להיות מצחיקה.

הרבה תורות רואות שבדיחה מערבת שתי תבניות חשיבה לא תואמות. אייזק אסימוב אמר שבבדיחה משתנה זווית הראייה באופן מפתיע. ארתור קסטלר טען שהמפגש בין תבניות רחוקות יוצר גם יצירה אמנותית. פילוסופים כמו קאנט וברגסון ראו בהפתעה, במעבר מגבוה לנמוך או בגילוי מכניות במקום אנושיות מקור לצחוק.

קיימות קטגוריות רבות שעוזרות להבין בדיחות: שעשועי לשון (משחקי מילים), בדיחות קרש (בדיחה טיפשית או שחוקה), בדיחות מקצוע, מגדר, אתניות, פוליטיות, פנימיות, מקצועיות ועבור מבוגרים. משחקי מילים נשענים על כפל משמעויות בשפה ויכולים להיות קשים לתרגום. בדיחת קרש פשוטה ופופולרית אצל ילדים, כי חוסר ההיגיון בה בולט.

בדיחות מסוג זה מבוססות על סטריאוטיפים. הן עלולות להצחיק חלק מהקהל ולפגוע באחרים. בדיחות פוליטיות משמשות לעתים כלי ביקורת, וכדי להבין אותן צריך לדעת את ההקשר ההיסטורי או המקומי.

בדיחה פנימית מובנת רק לחברי קבוצה שיש להם ידע משותף. בדיחות מקצועיות פונות לאנשים מתחום מסוים ומעידות על שייכות מקצועית.

חלק מהבדיחות עוסקות בנושאים לא מתאימים לילדים. בדיחות גסות עוסקות במין ולעתים בוטות. הומור שחור (בדיחות זוועה) מתבסס על חילול טאבו; תת־סוג קיצוני שלהן הן בדיחות על השואה, שהן שנויות במחלוקת ורגישות מאוד.

בדיחה היא אמירה שמטרתה להצחיק. בדיחה קצרה בדרך כלל כמה משפטים. היא יכולה להיות עצמאית או חלק ממערכון או נאום. יש שמספרים בדיחות בשביל הנאה. יש מקצוענים שקוראים להם קומיקאים או סטנדאפיסטים (אדם שמספר בדיחות על במה).

צחוק מביא שמחה. הוא יכול לשפר מצב רוח ולעזור לאנשים להרגיש נינוחים. לעיתים מרצים פותחים בשיחה עם בדיחה כדי למשוך תשומת לב.

בדיחה מפתיעה אותנו. ההפתעה היא מה שמצחיק. לפעמים צריך לדעת דברים מראש כדי להבין בדיחה אחת. בדיחה קצרה ושנונה בדרך כלל מצחיקה יותר מסיפור ארוך.

הבדיחה עובדת כי התשובה שונה ממה שציפינו. למשל, אדם שואל אם יוכל לנגן בפסנתר אחרי ניתוח, והתשובה המפתיעה היא שהאדם מעולם לא ידע לנגן.

יש משחקי מילים, שימוש חוזר במילים כדי להצחיק. יש בדיחות פשוטות וטיפשיות שנקראות "בדיחות קרש". יש בדיחות על מקצועות, על קבוצות או על פוליטיקה. יש גם בדיחות שאינן טובות לילדים, כי הן גסות או עוסקות בנושאים קשים. בדיחות שפוגעות באנשים אינן נחמדות.

בדיחה פנימית מובנת רק לחברים של קבוצה מסוימת. אנשים מחוץ לקבוצה לא תמיד מבינים אותה.

חשוב: הומור יכול לשעשע, אבל צריך להיזהר לא לפגוע באחרים.