בור הריגה

בור הריגה, שנקרא גם גיא הרגה (בגרמנית: Tötungsgrube), הוא שיטת רצח המונים שנקטו הגרמנים הנאצים בשנות ה‑40. השיטה הייתה נפוצה במיוחד בתחילת מלחמת העולם השנייה במזרח אירופה, באזורים שנכבשו על ידי הנאצים במסגרת הפלישה לברית המועצות. שיטות מקומיות דמויות זו נעשו גם בידי קבוצות מקומיות, למשל האוסטשה ביוגוסלביה ובטרנסניסטריה. אתריים מוכרים של בורות ירי הם אבי־יגור (בבי יאר) ליד קייב, פונאר ליד וילנה ויער רומבולה ליד ריגה. בתקופת השואה נרצחו בכמות מוערכת של כמיליון וחצי יהודים בשיטה זו.

רוב מעשי הירי ההמוניים במוקדים אלו נעשו בזמן מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית למזרח. ההריגה הייתה יישום של האידאולוגיה הנאצית ותורת הגזע, והיא איפשרה גם לקיחת רכוש מהקורבנות על ידי הנאצים או על ידי חלק מהתושבים המקומיים. בדרך כלל ידעו הכוחות הגרמניים, ובעיקר יחידות האיינזצגרופן (Einsatzgruppen, יחידות ניידות שפעלו להרוג אזרחים), והאס־אס, לארגן את המבצע אחרי כניסת הוורמאכט לאזור.

הקהילה היהודית נקראה להתאסף במקום מסוים בפאתי היישוב. לעיתים נאסרו האנשים על ידי השלטונות או בריונים מקומיים. הקורבנות הוצבו מעל בורות שחפרו או על גיא טבעי, ואז נורו ונפלו לתוכן. בחלק מהמקרים הובאו חיילים, רובים ותחמושת, והקורבנות הוכרחו לחפור את הבורות או להתפשט ולהניח את מטלטליהם בערימה. הגופות כוסו באדמה לאחר מכן, ולעתים היו פצועים שנסבלו בבור שעות או ימים.

לאחר כמה חודשים גילו המפקדים הנאצים ששיטת הירי מבזבזת תחמושת ולא יעילה. בסוף 1941 החלו להשתמש בשיטות גז בחללים סגורים, תחילה בעזרת משאיות או אוטובוסים שבהם חוברה תעלת הפליטה לתא המטען. מאוחר יותר שוכללו התאים במחנות השמדה כמו בלז'ץ, ובהמשך הוכנס ציקלון בה במחנות כמו אושוויץ־בירקנאו ומיידנק. עם זאת, ירי לבורות נמשך בחלק מהמקומות עד סוף המלחמה, כפי שאירע בעיירות כמו בוצ'אץ', יוזפוב ולומז'י. עדות על אירוע גדול בדובנו ב־5 באוקטובר 1942 ניתנה במשפטי נירנברג על ידי המהנדס הגרמני הגרמן גרבה, שנכח במקום.

בור הריגה הוא חור גדול שנחפר כדי להרוג הרבה אנשים בבת אחת. את השיטה עשו הנאצים, הכוחות הגרמניים שקבעו את המדיניות אז. זה קרה בעיקר במזרח אירופה בתחילת שנות ה־40.

לעיתים קראו ליהודים להתאסף בשדה ליד היישוב. שם ירו בהם, והגופות הושלכו לבורות. לפעמים הכניסו אותם להוריד את הבגדים ולהניח חפצים בערימה. את הבורות כיסו באדמה אחרי הרצח.

השיטה הייתה קשה ולא יעילה. אחר כך המציאו הנאצים דרכים אחרות להריג, למשל משאיות שסגרו את תא המטען וכך אנשים נחנקו. במחנות מסוימים השתמשו אחרי כן בחומר בשם ציקלון בה.

גם בזמן שהשתמשו בדרכים חדשות, ירו בקבוצות רבות בבורות גם עד סוף המלחמה. דוגמאות ידועות הן בבי יאר ליד קייב ויער רומבולה ליד ריגה. באופן כולל כ־1.5 מיליון יהודים נרצחו בדרך הזאת בזמן השואה. עדות על ירי גדול בדובנו ניתנה במשפטי נירנברג על ידי מהנדס גרמני שנכח שם.