ביהביורליזם

ביהביורליזם היה גישה ששלטה במדע המדינה באמצע המאה ה-20 (משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-70). שמו דגש על חקר התנהגות פוליטית במקום על חקר מוסדות פורמליים. השיטה הושפעה מהביהביוריזם בפסיכולוגיה; כלומר ראו בפוליטיקה מערך של התנהגויות שניתן למדוד.

הגישה סברה שיש להתמקד במישור האמפירי והמעשי. פוזיטיביזם הוא רעיון שאומר שהידע אמור להתבסס על עובדות נצפות. אינדוקציה היא הדרך להסיק כללים מתוך נתונים, כלומר יוצרים כללים כלליים מתוך תצפיות רבות. בעקבות זה המחקר בביהביורליזם נטה להיות כמותי ומכוון לניבוי ולמציאת קשרי סיבה ותוצאה. החוקרים תוארו כנייטרליים ולא מעורבים. אם יימצאו כללים שניתן לחזות על פיהם התנהגות, ניתן גם ליישם זאת בתכנון חברתי, לתת המלצות למדיניות.


הגישה מזיזה את המוקד מהמושג "מדינה" למערכות חברתיות כמו מפלגות ותנועות. היא מדגישה מדידה, ניסוח חוקים ניתנים לבדיקה, ושאיפה לחיזוי.


מבקרים הטיעו מספר בעיות עיקריות: ראשית, הגישה חוקרת רק מה שניתן למדוד, וזה מטה את נושאי המחקר. שנית, היא מתמקדת ברמת המיקרו, אנשים והתנהגויות בודדות, ומתעלמת ממערכות גדולות. שלישית, המושג "רציונליות" הפך לפרוצדורלי ומרובה מדידות, ולא להסבר מהותי. רביעית, נטען שאי אפשר להיות אובייקטיבי לגמרי; הבחירה במונחים ובשאלות היא בעלת ערך. חמישית, הנייטרליות עלולה לתמוך בקיים ולשמר סדר חברתי. בנוסף, כימות ללא הקשר ומעבר לרדוקציה של התנהגויות בלבד עלולים להוביל להפסדים בהבנת המציאות החברתית.

ביהביורליזם היה דרך ללמוד פוליטיקה בשנות ה-50 עד ה-70. הם ראו פוליטיקה כהתנהגות. כלומר חיפשו מה אנשים עושים בפוליטיקה.

הם רצו למדוד דברים. פוזיטיביזם זה רעיון שאומר: לבדוק רק מה שרואים. הם אספו נתונים והשתמשו במספרים כדי למצוא דפוסים. המטרה הייתה לנבא מי יעשה מה. אם מבינים את הכללים, אפשר לעזור בתכנון חברתי, כלומר לתת עצות לשינוי.


הגישה שמה לב יותר למפלגות ולתנועות. היא אהבה מדידות ומספרים.


מבקרים אמרו שיש בעיות. הם בדקו רק מה שקל למדוד. כך הם שכחו דברים גדולים יותר בחברה. גם חשבו שאי אפשר להיות לגמרי ניטרלי. עוד אמרו שכאשר בודקים רק התנהגויות קטנות, מפספסים תמונה רחבה יותר.