בית משפט השלום העברי דן באופן רצוני בלבד, לפי דיני הבוררות (כללי פתרון סכסוכים מחוץ לבית משפט). הוא פעל בערים ובמושבות והוציא תקנות על סדרי דין וחוקי ראיות. רוב השופטים היו לא־משפטנים, כלומר לא אנשי מקצוע מוסמכים, והחליטו לפי היגיון פשוט ושיקול דעת. המטרה הייתה לצמצם את הצורך בעורכי דין ולהנגיש את ההליכים לציבור.
המוסד נוסד ביפו ב־1909 על ידי המשרד הארצישראלי. בתחילתו עמד בראשו ארתור רופין והמזכיר הראשון היה ש"י עגנון. השם נלקח מפסוק בתנ"ך. בית המשפט פעל בעיקר בשנות ה־20, כאשר התקיימו בו כ־2,000 התדיינויות בשנה. עם זאת, הוא לא רכש מעמד חזק: לא היו לו אמצעי אכיפה, ורבים מהיהודים לא פנו אליו. דתיים פנו לבתי הדין הרבניים, וחילונים העדיפו את בתי המשפט המנדטוריים. ארכיון התיקים משנים 1920, 1928 נמצא בארכיון העיר ירושלים.
התנגדויות כלפי המוסד היו משמעותיות. פלטיאל דייקן טען שההלכה מאפשרת את קיומו של גוף כזה, ושקהילות בעבר קיימו מוסדות דומים בניהול פרנסי הקהל ולא תמיד בדיינים מקצועיים. הוא אמר שבית משפט השלום העברי נחוץ כדי למנוע פניה לערכאות הבריטיות, ושלחץ בתי הדין הרבניים דוחף אנשים אל בתי המשפט האנגליים. דייקן גם טען שהתיאוריה המשפטית תתפתח עם פעילות המוסד. הוא פעל במסגרת חברת "המשפט העברי" שהוקמה במוסקבה ב־1918, נדדה לקייב ולאודסה, וצירופו לארץ היה ב־1921.
תומכי בית הדין טענו שעורכי הדין היהודים התנגדו משום שהמוסד לא חייב ייצוג משפטי ולא דגל בפרוצדורות נוקשות.
בית משפט השלום העברי דן רק כששני הצדדים מסכימים. דיני הבוררות הם כללים לפתור סכסוכים בלי בית משפט רגיל. השופטים היו לפעמים אנשים רגילים. הם רצו שאנשים לא יצטרכו עורכי דין.
הבית משפט נוסד ביפו ב־1909 על ידי המשרד הארצישראלי. מנהיגו היה ארתור רופין. המזכיר הראשון היה ש"י עגנון. השם נלקח מפסוק בתנ"ך. בשנות ה־20 היו שם כ־2,000 תיקים בשנה. הרבה אנשים לא פנו אליו. דתיים הלכו לבתי הדין הרבניים. אחרים פנו לבתי המשפט של השלטון הבריטי. תיקים משנים 1920, 1928 נשמרו בארכיון ירושלים.
חלק התנגדו לבית המשפט. פלטיאל דייקן אמר שההלכה מאפשרת לשופטים שאינם דיינים. הוא רצה שהעם יפתור סכסוכים בלי לפנות לשלטונות הבריטים. דייקן עבד גם בחברה שנקראה "המשפט העברי" במוסקבה. תומכיו אמרו שעורכי דין היו נגד כי לא היה חובה מיוצג על ידי עורך דין.
