בריחת מוחות

בריחת מוחות היא הגירה של אנשים משכילים, מאומנים ומיומנים ("הון אנושי") לעבודה ולמחקר במדינות אחרות. קיימים גם המושגים גיוס מוחות (כאשר מדינה מושכת משכילים אליה) וזרימת מוחות (תנועה דו־כיוונית של מומחיות בין מדינות). בריחת מוחות מתארת מצב שבו יוצאים יותר משכילים מהמדינה מאשר נכנסים אליה.


הסיבות לבריחת מוחות כוללות חיפוש אחרי שכר ותנאי עבודה טובים יותר, הזדמנויות מחקר מתקדמות ותשתיות טובות יותר. לעיתים סיבות פוליטיות ובטיחותיות דוחפות אנשים לעזוב, למשל עליית הנאציזם בשנות ה־30 שגרמה למדענים רבים להגר לארצות הברית. מדינות עשירות כמו ארצות הברית מהוות יעד מבוקש. מדינות מתפתחות מנסות לעצור את התופעה בעזרת משאבים ותמריצים או בניסיונות למשוך חזרה מהגרים.



הגירה של משכילים יכולה להביא העברות כספים למשפחות, חיבור לרשתות בינלאומיות ושיתופי פעולה מדעיים. גם חזרה זמנית של מומחים יכולה להעביר ידע וחידושים למדינת המוצא.


כאשר רבים מהמשכילים עוזבים, המדינה מאבדת את התשואה על ההשקעה בחינוך. זה עלול לפגוע בפיתוח המדעי והתעשייתי ולגרום לנזק חברתי וכלכלי.



עליית הנאציזם והאנטישמיות גרמה למדענים ואינטלקטואלים רבים לעזוב אירופה ולנדוד לארצות הברית. לדוגמה, מנהלי מכון הבאוהאוס כמו ולטר גרופיוס ולודוויג מיס ואן דר רוהה היגרו לארצות הברית.


ברחבי המזרח האירופי נעו משכילים לצפון או מערב בגלל מגבלות ומשברים פוליטיים. במזרח גרמניה ברחו מיליוני תושבים לפני בניית חומת ברלין ב־1961, ונגרם נזק כלכלי גדול.


בריחת מוחות היא נושא ציבורי בישראל. הערכות מציינות כ־10,000 פרופסורים, דוקטורים ובעלי תואר מסטר החיים ועובדים בחו"ל. בשנת 2003 נאמד מספר הישראלים החיים מחוץ לישראל בכ־750,000, בעיקר בארצות הברית וקנדה. מחקרים עדכניים מצביעים על אחוזים משמעותיים של מדענים ורופאים שאינם חוזרים אחרי שהיגרו לצורך פוסט־דוקטורט או השתלמות: סקר של 2025 מצא כ־70% מהמדענים בפוסט־דוקטורט שלא חזרו; מחקר ב־2024 מצא כ־31% מהרופאים שלא שבו.

בשנים האחרונות הדיון הציבורי והמדיני עסק בפיתוח תוכניות למשוך ולשמר משכילים. דוגמה מדינית היא תוכנית I-CORE שאושרה ב־2010, בהשקעה של כ־1.5 מיליארד ש"ח לחמש שנים, שמטרתה לקלוט חוקרים שחזרו או שיכולים לחזור לישראל. דוגמה אישית ידועה היא אריה ורשל, שעלייתו לחו"ל הובילה לבסוף לפרס נובל בכימיה ב־2013.


תאוריות מדיניות מדברות על רמת הגירה "אופטימלית" של עובדים מיומנים. רמה כזו מאזנת בין יתרונות ההגירה לבדליה. מדיניות יכולה לעודד הגירה זמנית ולחזק קשרים עם התפוצות בחו"ל כדי לקדם צמיחה ושיתוף פעולה.


מחקר מ־2008 מצא שהיחס של המרצים הישראלים בארצות הברית לעומת המרצים בישראל גבוה ביחס למדינות אחרות. לפי הנתונים, מספר אנשי סגל ישראלים בארצות הברית עומד על כ־25% מכלל הסגל האקדמי בישראל. הקצאת משאבים נמוכה למחקר וחלוקת תקציב בעייתית גם הן גורמים לבריחת מוחות במדע.

בריחת מוחות היא כאשר אנשים חכמים ומיומנים עוזבים את המדינה שלהם כדי לעבוד בחו"ל. "מוחות" כאן פירושו אנשים עם השכלה וכישורים מיוחדים.


אנשים עוזבים כי יש מקומות עבודה טובים יותר, שכר גבוה יותר ותנאים טובים יותר בחו"ל. לפעמים הם בורחים מסכנות פוליטיות או חוסר ביטחון.


בשנות ה־30 אירופה: עליית הנאצים גרמה למדע להגר לארצות הברית. כמה אמנים ומתכננים מפורסמים עזבו, כמו מנהלי הבאוהאוס.

בשנות החמישים־שישים עזבו רבים ממזרח גרמניה לפני בניית חומת ברלין.


הרבה ישראלים חיים בחו"ל. בשנת 2003 העריכו כ־750,000 ישראלים מחוץ לישראל. יש גם כ־10,000 פרופסורים ודוקטורים שעובדים בחו"ל. סקר ב־2025 מצא שכ־70% מהמדענים שעשו פוסט־דוקטורט בחו"ל לא חזרו. מחקר ב־2024 מצא שכ־31% מהרופאים לא שבו.

ממשלת ישראל ניסתה לעודד חזרה של חוקרים. דוגמה היא תוכנית I-CORE משנת 2010. היא קיבלה כ־1.5 מיליארד ש"ח לחמש שנים כדי לעזור לאוניברסיטאות לקבל חוקרים שחזרו.


גיוס מוחות זה כאשר מדינה מנסה למשוך משכילים אליה. מדינה יכולה לעודד חזרה זמנית כדי לשתף ידע ולבנות קשרים בחו"ל.