בשורות

הבשורות, שנקראות גם אוונגליונים (ביוונית: εὐαγγέλιον, εὐ "טוב", αγγέλιον "מסר" או "בשורה"), הן החלק המרכזי של הברית החדשה ומופיעות לפני ספר מעשי השליחים. הן נכתבו ביוונית ומתארות את חייו, מותו ותחייתו של ישו. לפי האמונה הנוצרית, חלק מהבשורות נכתבו על ידי תלמידי ישו מהדור הראשון (כמו מתי ויוחנן בן זבדי) וחלק על ידי תלמידיהם, אנשים שהכילו את ישו אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו של ישו ונקראים על שמותיהם.

שלוש הבשורות הראשונות דומות מאוד זו לזו, ולכן מכונות "הבשורות הסינופטיות". המונח סינופטיות פירושו שניתן להניחן זו לצד זו ולראות את הדמיון וההבדלים בקלות. בשורת יוחנן נכתבה מעט מאוחר יותר, אולי סביב שנת 110 לספירה, ושונה במובנים חשובים מהסינופטיות. לפי מחקר, רק כ־8% מתכני יוחנן חופפים לסינופטיות. בחקר המקרא יש ויכוח מי נכתבה ראשונה. השערת שני המקורות היא אחת ההצעות להסביר את הדמיון בין הבשורות. אפשרות אחרת נבנתה בעבודה של חוקרים כמו רוברט ל. לינדזי ודוד פלוסר, וממנה אפשר לתאר רצף יצירה מסוים.

בסוף המאה השנייה נבחרו ארבע הבשורות שנכנסו לברית החדשה מבין עשרות בשורות שכתבו בתקופה הקדומה. הבשורות שלא נכללו כונו "בשורות אפוקריפיות" (apocryphas), מילה יוונית שפירושה "גנוזות". רוב הכנסיות רואות בבשורות האלו כתבים מפוקפקים או שאינם מהימנים. חלק רב מהבשורות שאבדו הושמטו גם מהזיכרון, ושמות רבות מהן אינם ידועים. הירונימוס הזכיר את "הבשורה על פי העברים" שאבדה. לפי פאו פיגרס, ייתכן שהייתה זהות בין בשורה זו לגרסה הקדומה של מתי. מאז סוף המאה ה־19 התגלו גם חלקים מבשורות שנחשבו לאבודות.

הבשורות נקראות גם אוונגליונים. המילה ביוונית εὐαγγέλιον פירושה "בשורה" או "מסר טוב". הן חלק חשוב בברית החדשה. הן כתובות ביוונית. הן מספרות על ישו: חייו, מותו וחזרתו לחיים.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה תלמידים של ישו. הם נקראים על שמות אלה.

שלוש הבשורות הראשונות דומות מאוד זו לזו. לכן קוראים להן "סינופטיות". פירוש המילה: אפשר להניחן זו לצד זו. בשורת יוחנן נכתבה אחר כך, בערך בשנת 110. היא שונה בולטות מהאחרות. רק קצת מאוד מהטקסטים חופפים ביניהן.

לא כל הבשורות נכנסו לספרים הרשמיים. אלו שלא נכנסו כינו אותן "בשורות אפוקריפיות". אפוקריפיות (מיוונית) פירושו "גנוזות". הכנסיות הגדולות ראו רבות מהן כלא מהימנות. רבות מהבשורות האלה אבדו. הירונימוס כתב על "הבשורה על פי העברים" שהיא לא שרדה. בסוף המאה ה־19 גילו חלקים מכמה בשורות שנחשבו אבודות.