גאוגרפיה של יוון

יוון כוללת מאות איים, חלק יבשתי גדול בדרום חבל הבלקן, ואת חצי-האי פלופונסוס שמופרד מהיבשת בתעלת קורינתוס. אורך קו החוף הוא כ-13,676 קילומטר, ואורך הגבול היבשתי כ-1,160 קילומטר.

כ-80% משטח המדינה הררי ויבש. רק כ-26% מהקרקע ניתנת לעיבוד חקלאי, כלומר אדמה שניתנת לגידול יבולים. במערב יש שפע ימות ואזורי לחות. רכס פינדוס, במרכז יוון, מתנשא בממוצע לכ-2,650 מטר, והפסגה הגבוהה ביותר היא הר אולימפוס בגובה 2,917 מטר מעל פני הים.

המבנה ההררי של יוון מסביר חלק מחלוקתה ליחידות נפרדות. הרי שרשרת בודדים יצרו עמקים נפרדים שבהם חיו קבוצות מקומיות, ויחסי הקשר בין חלקי הארץ היו חלשים יחסית. הים היה גורם מרכזי: החופים מפורצים מאוד, ואין נקודה ביבשה רחוקה יותר מ-90 קילומטר מן הים. ערים משגשגות רבות נשקפו לחוף והקימו ציי מסחר ולחימה. ספינות קישרו בין הערים ובין האיים הרבים בים האגאי, בים התיכון ובים השחור, והימאים היו שולחים נתיבים גם לקדמת אסיה ואל ארצות רחוקות יותר.

יוון בנויה מאוד מארמונות ומאיים רבים. יש גם חלק יבשתי בדרום חבל הבלקן. פלופונסוס הוא חצי־אי שמופרד בתעלת קורינתוס.

קו החוף ארוך מאוד, כ-13,676 קילומטר. הגבול היבשתי קצר יותר, כ-1,160 קילומטר. רוב הארץ הררית ויבשה. רק כ-26% מהאדמה מתאימה לחקלאות. חבל המערב ירוק יותר ויש שם ימות.

יש רכס הרים בשם פינדוס. גובהו הממוצע כ-2,650 מטר. ההר הכי גבוה הוא אולימפוס בגובה 2,917 מטר. ההרים חוצצים את הארץ. לכן יוון נחלקה להרבה חלקים קטנים. הים חשוב מאוד: אין מקום ביבשה שנותר רחוק מהים יותר מ-90 קילומטר. ערים חזקות נבנו על החוף והן השתמשו בספינות כדי לשוט לעמים קרובים ורחוקים.