גונבי האופניים

"גונבי האופניים" (באיטלקית: Ladri di biciclette) הוא סרט איטלקי משנת 1948 בבימוי ויטוריו דה סיקה. העלילה עוקבת אחרי אנטוניו ריצ'י, עובד מובטל שמוצא עבודה בהדבקת מודעות. כדי לשמור על העבודה הוא חייב אופניים. אשתו משעבדת את מצעי הנישואין כדי לשחרר את האופניים הממושכנים, אך האופניים נגנבים.

אנטוניו ובנו, ברונו, מחפשים אחר האופניים ברחובות רומא. אחרי מאמצים רבים אנטוניו מזהה את הגנב, אך אין בידם הוכחות והעדויות שמגובות על ידי שכנים משאירות אותו ללא תגובה של המשטרה. בסוף, בניסיון נואש לשמור על כבודו ועבודתו, אנטוניו מנסה לגנוב אופניים בעצמו. הוא נתפס ומושפל מול בנו, והבעלים בוחר שלא להגיש תלונה. הסרט מסתיים בשפל אישי ובלבלות מוסרית, כאשר אנטוניו מבין שאינו גבוה מוסרית על הגנב.

הסרט מזוהה עם הנאו־ריאליזם, תנועה קולנועית ששמה דגש על הצגת חיי היומיום באופן אמיתי. דה סיקה צילם רק באתר ברומא והשתמש בשחקנים לא מקצועיים. לדוגמה, למברטו מג'וראני, המגלם את אנטוניו, היה פועל במפעל. צילום בסגנון דוקומנטרי מחזק את התחושה שהדמויות אמיתיות.

באנגלית תורגם הכותרת ל"Bicycle Thieves" (גונבי האופניים). בארצות הברית שווק גם כ"Bicycle Thief" (גנב האופניים), שינוי שהוביל וויכוח על מי בעצם הגנב בסיפור.

הסרט זכה לפרסים בינלאומיים חשובים: פרס אוסקר לשם כבוד כסרט הזר שהופץ בארצות הברית, פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר, פרס גלובוס הזהב לסרט הזר, ופרס מבקרי הקולנוע של ניו יורק. בהיעדר קטגוריית הסרט הזר הרשמית אז, ההכרה הזאת חשובה. בצד זאת, קיבל הסרט ביקורת קשה באיטליה המקומית, למעט תמיכה מצד המפלגה הקומוניסטית.

"גונבי האופניים" הוא סרט איטלקי משנת 1948 בבימוי ויטוריו דה סיקה. הסרט מתרחש ברומא.

אנטוניו עובד כדי לפרנס את משפחתו. הוא צריך אופניים כדי לעבוד. אשתו משאילה חפצים כדי לשחרר את האופניים, אבל מישהו גונב אותם. אנטוניו ובנו ברונו מחפשים ברחוב. בסוף אנטוניו מנסה לגנוב אופניים בעצמו. הוא נתפס ומרגיש מאוד מושפל.

הסרט מצולם בדרך שנקראת נאו־ריאליזם, סגנון שמראה חיי יום פשוטים. הבמאי צילם ברחובות האמיתיים. הרבה שחקנים היו אנשים רגילים ולא שחקנים מקצועיים.

הסרט קיבל פרסים חשובים בעולם. אבל בארץ שלו אנשים דיברו עליו בשני טונים: חלק אהבו אותו וחלק לא.