לטינית

לטינית (Lingua latīna), או רומית, היא שפה מהקבוצה האיטלית של משפחת השפות ההודו‑אירופיות. בתחילה דיברו אותה באיזור סביב רומא (לטיום). כשהאימפריה הרומית התרחבה, הלטינית נפוצה ברחבי אירופה וצפון אפריקה. מהלטינית הוולגרית, הלטינית המדוברת "העממית", התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות, כמו איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית ורומנית. היום הלטינית אינה שפה מדוברת באופן טבעי, אבל היא השפה הרשמית של קריית הוותיקן והכנסייה הקתולית, ומשמשת בכתיבה מדעית, רפואית ודתית. מילים וביטויים לטיניים נשארו בתחומי מדע, רפואה ואסטרונומיה, וגם השפיעו על אנגלית ושפות אחרות.

הלטינית נכתבה באלפבית הלטיני, שנלקח מהאטרוסקית, שהשאלה שלה נעשתה כנראה מהיוונית. האלפבית הלטיני הוא המקור לאותיות שמשמשות היום ברוב שפות העולם.

מערכת ההגייה הקלאסית משוחזרת על ידי חוקרי לשון. בלטינית הקלאסית היו חמש תנועות בסיסיות: a e i o u. לכל תנועה יכול להיות אורך קצר או ארוך, ולכן בפועל החלו להבחין בעשר תנועות. בנוסף הופיעה תנועה /y/ במילים שנשאלו מיוונית. יש גם דיפתונגים, צירופי תנועות שמייצרים צליל אחד.

קיימות מסורות הגייה שונות. לדוגמה, המילה ecce הוגתה שונה במסורות שונות: הגייה גרמנית הציגה אותה כ"אקצה", ואיטלקית כ"אצ'ה". בחוגים הקלאסיים בישראל מקובל לעתים להיצמד להשחזור ההיסטורי, למשל הגיית "קיקרו" ולא "ציצרו".

אין כיום שפה מדוברת אחידה, ולכן אפשר למצוא שיטות הגייה שונות בין מדינות ומסורות. השחזור ההיסטורי מבוסס על תעתיקים עתיקים ומחקרים בלשניים.

הלטינית היא שפה מנטייתית: צורת המילה משתנה על-פי תפקידה במשפט. לכן אין צורך גדול בסדר מילים קשיח, צורת הסוף של המילה מציינת אם היא נושא, מושא, או שייכות.

ההברות נקבעות לפי תנועות ודיפתונגים. יש כללים פשוטים לחלוקת ההברות: אות ניקוד בין שתי אותיות ניקוד שייכת תמיד להברה שאחריה; צירוף של שתי אותיות רגילות מחולק לפי האות שאחריהן (L או R מצטרפות לאחרונה).

שמות עצם משתייכים להטיות (declensions). יש חמש הטיות עיקריות בשפות הלטיניות, ולכל אחת יש שש יחסות (cases) בסיסיות. יחסות אלה מציינות תפקידים כמו ישרה (nominative), שייכות (genitive), עקיפה (dative), ישירה (accusative) ושימוש/אמצעי (ablative). לכל שם עצם יש גם מין, זכר, נקבה או סתמי, וזה משפיע על הטיית התארים שלו. לדוגמה: amicus = "חבר" (זכר), צורת השייכות היא amicī, ואילו manus = "יד" היא נקבה למרות שסופה עשויה להטעות.

פעלים נוטים לפי גוף (אני/אתה/הוא וכו'), מספר (יחיד/רבים), זמן (כמו הווה, עבר, עתיד), מנח (פעיל/סביל) ומודוס (חיווי, ציווי, תילוי, הבלעז subjunctive). כדי להטות פועל צריך לדעת ארבע צורות בסיסיות שלו: צורת הווה יחיד (לדוגמה cenō), צורת מקור (infinitive, cenāre), צורת עבר (cenāvī) וצורת הסופינום (cenātum). יש ארבעה בניינים עיקריים (conjugations), וכל בניין יש לו דפוסי הטיה משלו.

הבניינים הראשיים מציגים תבניות חוזרות של סופיות לשינויי זמן וגופים. יש דוגמאות בבניינים הראשון עד הרביעי (כמו cenō, moneō, dīcō, veniō) שמראות כיצד משתנה השורש וצורות העבר.

בגלל שהצורה של המילה מצביעה על תפקידה התחבירי, סדר המילים בלטינית גמיש. המשפט הנפוץ הוא נושא‑מושא‑נשוא, אך אפשר לשנות את הסדר בשירה ובסגנונות ספרותיים מבלי לאבד את המשמעות. למשל puer canem vidit תמיד פירושו "ילד ראה כלב" לפי ההטיות, גם אם הסדר ישתנה.

לטינית היא שפת רומא הישנה. היא דיברו אותה סביב העיר רומא. כשהאימפריה הרומית התרחבה, הלטינית הגיעה למדינות רבות. משם התפתחו שפות כמו איטלקית, ספרדית וצרפתית.

הלטינית נכתבה באותיות שאנחנו מכירים היום. האותיות הגיעו דרך שפות אחרות, בעיקר יוונית ואטרוסקית.

היו בלטינית תנועות כמו a e i o u. לכל תנועה יכול להיות צליל קצר או ארוך. במילים מושאלות מיוונית הופיעה גם תנועה שדומה ל‑y.

בלטינית סיומות המילה (האותיות שבסוף המילה) אומרות מה תפקידה במשפט. זה נקרא הטיה. לכן סדר המילים במשפט לא תמיד חשוב.

שמות עצם משתנים לפי מין (זכר, נקבה, או סתמי) ופי כמה צורות (כמו מי עושה, של מי זה, למי זה). דוגמה: amicus = חבר (זכר). צורת השייכות שלו היא amicī. לכן חשוב לדעת את צורת השייכות כדי להטות נכון.

פעלים (מילים כמו "לשיר", "לאכול") משתנים לפי מי עושה את הפעולה (אני, אתה, הוא), ובאיזה זמן (הווה, עבר, עתיד). כדי לדעת לכל צורה מוסיפים שורש הפועל ועוד סופיות. יש ארבע קבוצות עיקריות של פעלים.

כי צורת המילה מראה מה תפקידה, אפשר להחליף מקום למילים במשפט מבלי לשנות את המשמעות. למשל "puer canem vidit" פירושו "ילד ראה כלב" תמיד, גם אם נשנה את הסדר.

עובדות מעניינות
- הלטינית עדיין נמצאת בשימוש בכנסייה ובמילים מדעיות.
- הרבה מילים מדעיות ורפואיות בעברית ובאנגלית הגיעו מלטינית.
- כיום כמעט אף אחד לא מדבר לטינית ביום-יום, אבל לומדים אותה בבתי ספר ואוניברסיטאות מסוימים.