גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה היהודית שמתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לבבל ובחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפני הספירה. לאחר הגלות נוצרה בהדרגה הנהגה דתית ולאומית חדשה בפחוות יהודה (פחווה = מחוז פרסית/מנהלית) בתקופת השלטון הפרסי.

התקופה מתוחמת כאן מהגליית 597 לפנה"ס עד להתהוות מוקד הנהגה יהודי בפחוות יהודה באמצע המאה החמישית לפנה"ס.

הגלות לבבל ארעה בשלושה גלים עיקריים. המקורות שלנו הם המקרא, כרוניקות בבליות וממצאים ארכאולוגיים. הראשון קשור לגלות יהויכין ב־597 לפנה"ס. השני קשור לחורבן ירושלים ולגל נוסף ב־586/587 לפנה"ס. לאחר רצח גדליהו נרשמו גליות נוספות ובמקרים מסוימים מוזכרת גם גליה בשנים סביב 582 לפנה"ס.

במאה ה־7 וה־6 לפנה"ס דעכה אימפריית אשור ועלתה בבל. קרב כרכמיש (605 לפנה"ס) חיזק את מעמד בבל. נבוכדנצר, מלך בבל, הוביל מסעות צבאיים שהשפיעו על דרום הלבנט, ובהם גם על יהודה.

יהויקים מרד בבבל. בשנת 597 לפנה"ס הבבלים הטילו מצור, יהויקים מת ויהויכין נכנע. חלק מהאליטה, כולל אנשי מקצוע (ה"חרש והמסגר", אומנים ומטפלים בכלים), הוגלו לבבל. הכרוניקה הבבלית מתארת את האירוע בקצרה. הנביא ירמיהו שלח איגרת לגולים ובה המלצה להשתלב במקום הגלות ולבקש את שלומו של המקום.

צדקיהו מרד, והבבלים הטילו מצור ממושך על ירושלים. העיר חרבה בשנת 586/587 לפנה"ס (יש מחלוקת בתאריך המדויק). רבים גרשו או נלקחו לבבל, וחלק קטן נשאר בארץ. ממצאים ארכאולוגיים בשטחי יהודה תומכים בשכבת חורבן מהזמן הזה.

אחרי רצח גדליהו בן אחיקם פרצו מפולות נוספות של מפונים וברוב המקרים קבוצה של יהודים ברחה למצרים. קיימת אי־בהירות אם גליות נוספות נבעו מרצח זה או ממסעות צבא בבליים נוספים.

הבבלים הגלו אוכלוסיות כדי לדכא מרידות ולשקם אזורים שניזוקו. רבים מהגולים היו בעלי מקצועות שימושיים. הם הועסקו לשיקום ערים ותשתיות. במעמד "שושנו" (Shushanu, קבוצה שהועברה וקיבלה אדמות חכירה בתמורה לשירות) קיבלו גולים אדמות חכירה לפרנסתם, וחופש תנועה מוגבל יחסית.

המספרים משתנים במקורות. נתוני פקיד בבלי מצביעים על כמה אלפי אנשים רשומים, אך ייתכן שמספר המשפחות והנפשות המלא גבוה יותר. הערכות מודרניות מדברות על עשרות אלפי נפגעים באוכלוסייה של יהודה לפני ואחרי החורבן, אך הנתונים אינם חד־משמעיים.

גולי יהודה שוכנו בערים ובמרחבים סביב בבל, סיפר, אורוכ וניפור. אוספי התעודות הבבליות המכונים "אל־יהודו" מזכירים שמות יהודאים ומקומות שהתיישבות בהם.

התעודות מצביעות על מעמד מעורב: חלקם קיבלו אדמות חכירה ושירתו את הממלכה, אחרים עבדו בעבודות פיזיות או סחרו. עבדות קבועה בין הגולים לא נראית נפוצה, ורבים הצליחו גם לצבור הון ולהתמקצע בתפקידים מנהליים.

בני משפחת המלוכה והכהונה נותרו בבבל במעמד מיוחד. בקרב הגולים בפיריפריה פעלה הנהגה קהילתית של זקנים, כוהנים ומנהיגים מקומיים. נביאים וכוהנים שימרו מרכיב דתי וחברתי חשוב.

ב־539 לפנה"ס כבש כורש את בבל. הכרזת כורש המליצה על החזרת גולים ושיקום מקדשים. ההכרזה אפשרה גל של שיבת ציון, ובשנת 516 לפנה"ס הושלמה בניית בית המקדש השני בירושלים.

השיבה הייתה תהליך רב־שלבי. בתקופת הגלות התחזקה הארמית כשפה המדוברת בקרב יהודים, ושמות חודשים בבליים הועברו ללוח המקומי. מבחינה דתית ותרבותית חלה התגבשות של מנהגים, טקסטים והנהגה שהשפיעו על מה שתהפוך ליהדות בית שני. חוקרים ממקמים עריכה ועריכה מחדש של כתבים מקראיים ועיצובים דתיים בתקופה זו, אך קיים גיוון בדעות המחקר.

גלות בבל (גלות = גירוש מארץ המולדת) היא תקופה שבה רבים מתושבי יהודה הוגלו לבבל במאה השישית לפני הספירה.

כאן התקופה מתחילה ב־597 לפני הספירה ונמשכת עד שהחלה חזרת אנשים לציון במאה החמישית.

היו שלושה גלים חשובים של הגלות: בשנת 597, אחרי זה בשנים של החורבן סביב 586/587, ואחר כך גל קשור לאירועים לאחר רצח מנהיג מקומי.

ממלכת בבל עלתה כשכנה חזקה. צבאות בבל הגיעו עד יהודה והגילו תושבים לארץ בבל.

בגל זה הוגלו אנשי מלוכה, לוחמים ואומנים. ירמיהו שלח להם הודעה להקים בתים ולחפש שלום במקום החדש.

בירושלים אירעו קרבות והעיר נחרבה. רבים הוגלו ושארית נשארה בארץ. הממצאים הארכאולוגיים מראים שחרבו ערים רבות אז.

אחרי רצח מנהיג מקומי ברחו חלק מהיהודים למצרים. יש גם אזכור לגליות נוספות אז.

הבבלים שילחו אנשים לעבוד ולשקם ערים. גולים רבים קיבלו אדמות חכירה בתמורה לעבודה. מצב זה נקרא "שושנו" (שושנו = אנשים שקיבלו אדמות ועבדו למען הממלכה).

הגולים ישבו בבבל עצמה וביישובים גדולים כמו ניפור וסיפר. נמצאו תעודות עם שמות יהודיים.

ב־539 לפני הספירה כבש כורש מלך פרס את בבל. הוא אפשר לחלק מהגולים לשוב הביתה. כמה שנים מאוחר יותר נבנה בית המקדש השני בירושלים (516 לפנה"ס).

הגולים התחילו לדבר ארמית (ארמית = שפה רחבה במזרח). גם שמות החודשים הושפעו. בתקופה זו התחזקו מנהגים וטקסטים שקשורים למסורת היהודית.