ד'ימי

דִ'ימִי (בערבית: ذمي, בתעתיק מדויק: דִ'מִּי; רבים: أهل الذمة) הוא נתין לא-מוסלמי של מדינה הנשלטת לפי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד ניתן במקור ל"עמי הספר" (אנשי הספר), כלומר יהודים, נוצרים וצאבאים, ובמקומות שונים גם לזרואסטרים, סיקים, הינדואים, ג'יינים ובודהיסטים.

בפועל אכיפת זכויות וחובות הד'ימים השתנתה מאוד עם הזמן ובין שליטים. היו תקופות ורשויות שרדפו ד'ימים, היו שהקפידו על כל המגבלות, והיו גם שהרגיעו את היישום. העיקרון הפוליטי שמאחורי המעמד אמר שעם כיבוש שטח, המאמץ לכפות המרה אינו הכרחי. כך, המרה לאיסלאם נחשבה לעתיד טבעי בתוך חברה מוסלמית, והמדינה לא השקיעה בכפייה רחבה.

מעמד זה בולט במיוחד בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מאני. בכל העולם המוסלמי היה נהוג שיהודים ונוצרים יקבלו דמות דומה של בן חסות מבחינה משפטית.

בחוק הסוני כללי המעמד נקראו "תנאי עומר", כלומר תנאי חוזה עומר (פאקט של עומר). לפי תנאים אלה הד'ימי קיבל ביטחון אישי וזכות לקיים דתו. בתמורה היה חייב בתשלום מס מיוחד שנקרא ג'יזיה (מַס ראשי). על הד'ימי הוטלו גם מגבלות: איסור על טקסים דתיים פומביים, הגבלת שיפוץ או הרחבת בתי תפילה, איסור על נישואות עם נשים מוסלמיות, ועוד מגבלות מבזות לעתים. בין הדוגמאות: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, ואיסור לתקוע בשופר או להפעיל פעמונים בכנסיות (השתמשו במקום זאת ב"נאקוס", קורת עץ).

בשטחים שיעיים היישום היה נתון בידי השליט המקומי. אם תנאי החסות הותנו והוחלו, דמי החסות הותנו גם הם. אם התנאים לא הותנו ובנם-חסות עבר עליהם, אותו אדם נשפט לפי חוקי השריעה, אך לא בהכרח איבד את הגנת החסות.

ישנן הגדרות שונות של מגבלות: חלקן מבוססות על פסיקה משפטית ברורה, אחרות מוצגות כמסורת או כמותרות שהשליט יכול להחליט על יישומן.

אבו יוסף אל-אנצארי כתב שבני החסות הם חסות של הנביא, ותפקיד הח'ליף לשמור על שלומם לפי תנאי עומר. מכתבו של עומר בן אל-חטאב מזכיר להשאיר את האדמות בידי התושבים הכבושים, לתת להם לעבדן ולקחת מהם מס שהם יכולים לשאת. יש להימנע מעושק, עבדות ושדידה, כדי שדורות שלמים ימשיכו לעבוד ולהניב תועלת לחברה המוסלמית. מחמד באקר אל-מג'לסי הדגיש שמעמד החסות אפשר ליהודים ולנוצרים לחיות בין המוסלמים וללמוד מהם, דבר שלעתים הוביל להמרה מדתית הדרגתית.

יש אזכורים פילוסופיים ותאולוגיים על מעמדם של הלא-מוסלמים. למשל, על פי אבו חאמד אל-ע'זאלי יש הבחנה בין סוגי כופרים, אך המקור מצטט זאת ללא פירוט מלא.

דִ'ימִי (בערבית: ذمي) הוא אדם לא-מוסלמי שחי במדינה שמנהיגה לפי חוקי האסלאם. בתחילה הכינוי התייחס בעיקר ליהודים ונוצרים.

ד'ימים קיבלו הגנה וביטחון. בתמורה שילמו מס שנקרא ג'יזיה. ג'יזיה הוא מס ראשי שמנוהל על ידי השלטון.
המגבלות על ד'ימים השתנו לפי שליט ומקום. לפעמים קבעו חוקים שמנעו טקסים דתיים בפומבי או הרחבת בתי תפילה.

בחוק הסוני היו כללים שנקראו "תנאי עומר". הם אפשרו לד'ימים לחיות בעדינות, לשלם מס ולקבל הגנה.
דוגמאות למגבלות: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס, ואיסור לתקוע בשופר או להשתמש בפעמון. במקום הפעמון השתמשו בקורת עץ שנקראה נאקוס.

אבו יוסף כתב שהח'ליף צריך לשמור על בני החסות. עומר בן אל-חטאב אמר להשאיר את האדמות לאנשים המקומיים. הם יעבדו את האדמה ויידעו איך לעשות זאת. כדאי לא לקחת אותם לעבדים ולא לעשוק אותם.

מסקנה קצרה: ד'ימים קיבלו הגנה וזכויות, אבל גם חוקים מיוחדים. החוקים והיחס השתנו לפי התקופה והשליט.